<h1>חדושי הר"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתני' לשאת ולתת עמהם. פירש"י ז"ל משום דאזיל ומודה לעבודה זרה ביום אידם, ואע"ג דבעינן בגמ' האי לשאת ולתת אי משום הרוחה הוא כלומר ואזיל ומודה או משום לפני עור לא תתן מכשול ולא אפשיטא, נקיט ליה רש"י ז"ל לטעמא דאזיל ומודה משום דסוגיין בגמ' הכי וכמו שנפרש, והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש משום דאזיל ומודה ביום אידם ולא פירש דאזיל ומודה מהשתא, שאם אתה אומר כן שכל מה שהוא מרויח שלשה ימים קודם לאידו מיד הוא מודה לעבודה זרה שלו אם כן למה אמרו בברייתא (ו' ב') דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם הא אזיל ומודה סמוך למקחן, אלא על כרחין לא חיישינן דאזיל ומודה עד יום אידו ולפיכך כל שאין אותו דבר בעינו ביום אידו אינו מודה עליו.
<h2>דף ה:</h2>
גמ' ומי בעינן כולי האי. פירש"י ז"ל דניחוש דזבין ליה גוי האי בהמה לצורך יום אידם ג' ימים קודם, והזקיקו לפרש [כן] מדאמרינן בסוגיין הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי דאלמא איסורא משום דחיישינן דלצורך יום אידו זבין לבהמה הוא, וקשה לי דא"כ כל הך סוגיין רהטא דטעמא דאסור לשאת ולתת עמהם משום טעמא דלפני עור לא תתן מכשול הוא וכספיקא דבעיין בסמוך, ואי אפשר דהא סוגיין דלקמן רהטא דמשום הרוחה הוא וכמו שאני עתיד לפרש לפנינו, והרי אתה רואה שרש"י ז"ל כתב במשנתינו שאסור לשאת ולתת עמהם משום דאזיל ומודה לעבודה זרה ולההוא טעמא מאי מקשה הכא ומי בעינן כולי האי, אלא ה"פ ומי בעינן כולי האי כלומר ודאי גבול שנתנו חכמים בשלשה ימים דחיישינן בהו דילמא אזיל ומודה הוא מפני שכל זמן זה הוא מתעסק בצרכי ע"ז שלו וכל ריוח שבא לו בזמן הזה תולה אותו בארורה זו ואזיל ומודה, ולהכי פרכינן ומי בעינן כולי האי כלומר ומי מתעסקי לצרכי ע"ז שלושה ימים והא תנן דביום אחד סגי, ומתרצינן התם דלא מיעסקי אלא באכילה סגי בחד יומא אבל הכא דמיעסקי בצרכי הקרבה בעינן תלתא יומי וכל מה שהם מרויחים בזמן הזה אזלי ומודו עליה לע"ז.
<h2>דף ו.</h2>
ודילמא נח גופיה טריפה הוה. ואע"ג דחיה בתר הכי טובא אפשר דלמ"ד טריפה חיה קא פריך, ואפילו הכי סבירא לן למעוטי מכל החי דחי משמע בריא וזו אינה כן ועוד דרובן אינן חיות, אי נמי יש לומר דאפשר דבאדם איכא טריפות שהוא חי בו שכנגדו בבהמה אינה חיה, וקשה להאי תירוצא ההיא דאמרינן בריש פרק אלו טריפות (מ"ג א') דאמרו ליה חבריה לר' יוסי ב"ר יהודה ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים ואם כדבריו מאי קושיא דאיכא טרפיות באדם שהוא חי שכנגדו בבהמה אינה חיה.
איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרוחה הוא דאסור וכו', פי' בלהשאילן ולהלוותן פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה הוא שהרי הן נהנין בדבר ואינן חסרין כלום אבל במקח וממכר מיבעיא לן מי אמרינן אזיל ומודה אין כאן לפי שכמו שבא לידו חפץ יוצאין מתחת ידו מעות אי נמי איפכא הילכך ליכא בה משום אזיל ומודה אלא משום לפני עור או דילמא כיון שבא לידו מה שהיה רוצה אזיל ומודה, ואמרי' למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה, וא"ת אמאי לא אמרינן נ"מ לזבוני ליה מידי דלא חזי לתקרובת, ותרצו דאין הכי נמי אלא דאתא לאשמעינן רבותא דכי אית ליה בהמה לדידיה לית ביה משום לפני עור, ולא איפשיט בעיין וכיון דהאי איסורא דרבנן הוא כתב הרמב"ן ז"ל דנקטינן לקולא וכן כתב הר"ר אהרן הלוי תלמידו זצ"ל, ולפי זה מותר למכור להם כל דבר שאינו של תקרובת ואי אית ליה בהמה לדידיה אפי' דברים שראוי להקריבן, ואיני רואה שיהיה זה דעת הגאונים ז"ל שהרב אלפסי השמיט בעיא זו וכתב משנתינו בסתם משמע דס"ל דכולא בחד גונא היא משום דאזיל ומודה, וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט מהלכות ע"ז שלשה ימים לפני אידיהן של גוים אסור ליקח מהם ולמכור להן דבר המתקיים, הרי שאסר הכל ולא חילק בין דברים הראויים לתקרובת לשאינן ראויים ובין אית ליה בהמה לדידיה ללית ליה, וכדבריהם נ"ל דאע"ג דבעיין הכא לא איפשיט סוגיין משום אזיל ומודה הוא, שהרי אם נפרש לשאת ולתת עמהם ליקח ולמכור כמו שאתה רואה מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא מפרש אותה כן, אם אתה אומר דטעמא משום לפני עור הוא ולא משום דאזיל ומודה, על כרחך ליקח מהם אינו אסור אלא משום גזירה דלמכור, ואם כן כי בעינן בסמוך בשלמא להשאילן דקא מרווח אלא לשאול מהם מעוטי קא ממעט להו ואמר אביי גזירה לשאול מהם אטו להשאילן הכי נמי הוה לן למבעי במקח וממכר בשלמא למכור להן משום ולפני עור אלא ליקח מהן אמאי והוה צריכין לשנויי דמשום גזירה הוא, ועוד דלרבא דלית ליה גזירה בכולה מתני' יהיה צריך לפרש יותר דרישא בלוקח משום גזירה הוא, אלא ודאי משמע ליה לתלמודא דלשאת ולתת משום אזיל ומודה הוא ולהכי לא בעי לה דבין ליקח בין למכור מדינא אסור, ואפי' לדברי מי שמפרש דלשאת ולתת הכא (אין) משמעו למכור להם ולפי זה הפירוש אין בידינו הכרע מזו שאמרנו, ואעפ"כ יש להכריע כדברי הגאונים ז"ל מדאמרי' בסמוך וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דקא מרווח להו אבל לשאול מהם דמעוטי קא ממעט להו אימא שפיר דמי, אלמא טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא וכדאמרי' בהדיא משום דקא מרוח להו שאם אתה אומר דלשאת ולתת משום דלפני עור לא תתן וכו' הוא אין שום דמיון בינה ובין לשאול מהם כדי שנעשה בהן צריכותא דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד כנ"ל. הילכך פסקן של דברים דבדבר המתקיים אסור בין למכור להן בין ליקח מהן אבל דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקחין מהן, וכפשטא דברייתא דתניא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן כלומר בין ליקח בין למכור לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים מותר כלומר יש בו צד היתר דהיינו למכור להן אבל לא ליקח, והיינו דאייתי תלמודא סמוך להך ברייתא אידך ברייתא דתני רב זביד בדבי ר' הושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקחין מהן, וכי קאמר אבל לא לוקחין מהם גבי דבר שאינו מתקיים לאו למימרא שיהא מותר בדבר המתקיים, אלא כלפי שהברייתא האחרת אמרה סתם אבל בדבר שאין מתקיים מותר תני רב זביד דלאו מותר לגמרי קאמר אלא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאינו מתקיים זו היא שיטת הגאונים ז"ל, אבל יש כאן דעה אחרת לרש"י ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן אין לוקחין מהן דוקא בדבר שאין מתקיים שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו אבל בדבר המתקיים מותר וכ"כ בשמועה זו, וגם כן כתב בסוגיא דחנויות מעוטרות דלקמן (י"ב ב') ואי משום דנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לע"ז אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא ע"כ, ולפי זה אפשר שהוא מפרש מה ששנינו לשאת ולתת במכירה לחוד דבמכירה עצמה יש בה משא ומתן משא המעות ומתן החפץ אבל לקנות מהן לא נאסר במשנתנו, אלא דילפינן לה בהך ברייתא דתני רב זביד בדבי ר' הושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן וזה דוחק, דבכל דוכתא דאיתמר לשאת ולתת במקח וממכר נאמר וכדאמרינן בעלמא מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה, לפיכך נ"ל דמתניתין נמי בין בלקיחה בין במכירה מיירי ולצדדין קתני למכור בדבר המתקיים וליקח בדבר שאין מתקיים, ושתי ברייתות שבגמרא פרשו משנתנו, קמייתא אמרה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים כלומר כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן שיש בכללו איסור מכירה לא אמרו שיהא אסור למכור אלא בדבר המתקיים ולפי שברייתא זו סתומה היא ואפשר דהוה משמע מינה דדבר המתקיים אסור בין בלקיחה בין במכירה ודבר שאין מתקיים מותר בשניהם הביאו בעלי הגמרא אחריה הא דתני רב זביד בדבי ר' הושעיא לפרש לך שמכירה אסורה בדבר המתקיים אבל לא לקיחה דמדקתני אין לוקחין בדבר שאין מתקיים שהמוכר שמח במכירתו מכלל דבמתקיים שרי ואשמעינן נמי דלקיחה בדבר שאין מתקיים אסורה כדתני בהדיא אבל לא לוקחין מהן, ולפי שיטה זו מותר ליקח מהן דבר המתקיים ודברי הגאונים נראין עיקר. והוי יודע שיש לר"ת ז"ל דעת אחרת בזה שהוא סובר שליקח מהם כל דבר דרך מקח וממכר מותר דלא שייך במו"מ אזיל ומודה כלל שאע"פ שבא לידו דבר שלא היה לו הרי הוא מוציא מתחת ידו חליפיו הלכך דרך מו"מ לוקחין מהם אפי' דבר שאין מתקיים וכי קתני אבל לא לוקחין מהם דרך דורון אמרו דומיא דעובדא דההוא מינאה, וכן הוא סובר שלמכור להן כל דבר שאינו של תקרובת מותר, לפי שאין במקח וממכר אזיל ומודה כלל והשמועות מתפרשות לפי שיטה זו בקושי ובדוחק.
<h2>דף ו:</h2>
אבעיא להו נשא ונתן מהו. לענין פסק הלכה כתוב בספר התרומה דקימא לן כר' יוחנן מדלא חשיב לה בהחולץ בהדי הני תלת דהלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן, וליכא למימר דמשום הכי לא איצטריך למחשבה התם משום דתניא כותיה דריש לקיש דהא קא חשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כותיה אלא שמע מינה דהלכתא כר' יוחנן, ואע"ג דתניא כותיה דריש לקיש הא אמרינן לקמן דרבנן בתראי סבירא להו נשא ונתן אסור ור' יוחנן דאמר כותייהו, ואין זו ראיה דודאי לא אצטריך למחשבה התם משום דתניא כותיה והאי דחשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כותיה לאו דהוה צריך למחשבה אלא משום דעלה קאי והכי קאמר כשם שבזה הלכה כריש לקיש דתניא כותיה הכי נמי הלכתא כותיה בהני תרי אחריניתא, ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל כר' שמעון בן לקיש דתניא כותיה דנשא ונתן מותר, וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות ע"ז, והני מילי בלפני אדיהן אבל ביום אידם ממש אפי' ריש לקיש מודה דנשא ונתן אסור, וכדאיתא בסוגיין. ועכשיו נהגו העם לשאת ולתת עמהן להשאיל ולשאול מהם להלוותן וללוות מהן לפרען וליפרע מהם, בשלמא בלפני אדיהם יש לסמוך אההיא דשמואל דאיתמר לקמן (י"א ב') בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, אבל ביום אידם ממש צריך לתת טעם, וכתוב בספר התרומה בשם רש"י ז"ל ועכשו מותר לשאת ולתת עמהן ביום אידם דקים לן בגויהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו, וכי תימא כיון שגזרו חכמים אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה הא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד אלמא לפי המקומות אסרו והתירו, הילכך כל שיש להתיר אפי' ביום אידם (ו)מתירין, וכדאמרי' בפרק בתרא דמכלתין (ס"ה א') רבא שדר קרבנא לבר שישך ביום אידו אמר קי"ל בגויה דלא פלח לע"ז, ועוד כתוב דמותר משום איבה וכדאמרי' בגמ' בעובדא רר' יהודה נשיאה לא אשקליה הויא ליה איבה ואע"ג דא"ל טול וזורקו לבור לפניו משום דכל היכא דאיכא למעבד תקנתא דרך חסידות ולהתרחק עבדינן אבל כל היכא דאיכא למיחש לאיבה שרי, וכדאמרי' בפרק אין מעמידין (כ"ו א') בשכר שרי משום איבה, הילכך הכא נמי שרי דהא שכיחי גבן טפי ואיכא משום איבה, ואעפ"כ בעל נפש ימעט וכן כתב הר"ם במז"ל, והיינו דאמרי' בירושלמי גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של גוים מהו וסבר משרי לון מן הדא מפני דרכי שלום אמר ליה ר' בוא והתני ר' חייא יום משתה של גוים אסור אמר ר' מונא אלולי ר' בוא היה מתיר לנו ע"ז שלהם ברוך שרחקני מהם דכל היכא דאיכא לאישתמוטי לא שרינן ליה כדי להחניף להם, ומיהו להלוותן ברבית כתב רבינו תם ז"ל [דמותר] אפי' לדינא דגמרא דלעולם מיצר הוא ולא אזיל ומודה וכדאמרי' בקדושין ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא.
<h2>דף ז.</h2>
הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר וכו' כתב הראב"ד ז"ל בפי' ע"ז שלו דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויא חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפי' התירה שני אינה מותרת, והיינו דתניא פרק אלו טריפות (מ"ד ב') חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר כלומר אינו רשאי דאפי' התירו אינו מותר, ואפי' היה גדול ממנו בחכמה ובמנין דמדקאמר ואם היו שנים אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת אלא שהאחד אסר בפני עצמו אין חברו רשאי להתיר אפי' גדול בחכמה ובמנין, והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר, כדתנן בבכורות בפ' עד כמה (כ"ח ב') ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (ל"ג א') מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה ואמרינן התם דאילו איתה לפרה הוה הדרא כיון שטעה בדבר משנה אבל בשקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא, והני מילי מטומאה לטהרה ומאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חברו המומחה ממנו חוזר ומזכה, אלו דבריו ז"ל, ולזה הסכים הרשב"א ז"ל, והא דאמרינן בפרק אין מעמידין (מ' א') נפקי שיפורא דרבא ואסרי דרב הונא ושרו לאו דוקא אלא דרב הונא נפקי תחילה דאי לאו הכי היכי שרי רב הונא בתר דאסר רבא הא תניא בפרק אלו טרפות חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ולא עוד אלא אפילו התירו אינו מותר לפי מה שכתבנו, וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם. וקשה לי דבפרק אחד דיני ממונות משמע דחכם שטעה בדברים של שקול הדעת מחזירין הוראתו דהתם מקשינן אמתני' דתנן התם דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ממתני' דתנן בבכורות דן את הדין חייב את הזכאי זכה את החייב טמא את הטהור טהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו דאלמא אין מחזירין ושני רב חסדא במסקנא דסוגיא דהתם כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד כלומר תרוייהו מתני' כגון שטעה בשקול הדעת וכד אמרינן במתניתין מחזירין בשלא נטל ונתן ביד וכי תנן בבכורות דמה שעשה עשוי דאלמא אין מחזירין בשנטל ונתן ביד, וכן פירשה הרב אלפסי ז"ל שם בהלכות ופסקה להלכה, ופרישנא התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ דאלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה, ואם אתה אומר שבענין זה נשתנה ענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר מדיני ממונות שבדיני ממונות חברו המומחה חוזר ומזכה אע"פ שלא טעה ראשון אלא בשקול הדעת ובטומאה וטהרה ואיסור והיתר לא משום דשויא ראשון חתיכה דאיסורא וכמו שכתב הראב"ד ז"ל אם כן רב חסדא לא היה צריך לאוקומי טמא את הטהור בדאגע בהו שרץ דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא אמתניתין שהרי אתה אומר שבדבר (כ)זה חלוק ענין טומאה ואיסור מדיני ממונות, ולפיכך נראה לי דאפילו טועה בשקול הדעת מחזירין הוראתו בהסכמתו וכי אמרינן בפרק אלו טרפות חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון קאמר ומפני כבודו של ראשון, ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרין והללו מתירין וכעובדא דרבב"ח דהתם דאכשרה שלא בפניו של רב, ומשום האי טעמא גופה אמרינן הכא הנשאל לחכם וטמא וכו' אבל אילו שמע ראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשקול הדעת אי נמי, לא הודה לו אלא שהשני גדול הימנו מחזיר שני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר, כנ"ל להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל.
ואם היו שנים וכו'. אמרו בשם ר"י ז"ל דכל איכא דאמרי שבתלמוד הכי דיינינן ליה כשני תלמידי חכמים שקולים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל אבל הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב דלעולם קיימא לן כלישנא בתרא בין בשל תורה בין בשל סופרים בין להחמיר בין להקל שלכך סדרו בעלי התלמוד הלשון ההוא האחרון לומר שהוא עיקר אבל בחי' הרשב"א ז"ל במס' ראש השנה ראיתי שהרב אלפסי ז"ל ומקצת הגאונים סוברים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים או בדיני ממונות הלך אחר לשון האחרון, ואיני יודע מה נשתנו דיני ממונות משל תורה אבל אם קבלה היא נקבל.
וכולן שחזרו בהם. פי' רש"י ז"ל דאגזלנין ועמי הארץ קאי, והקשו עליו בתוספות וכי מפני שהיו עמי הארץ בתחילה לא יוכלו לעשות עוד תשובה, ועוד דעולמית משמע שקבלום פעם אחרת, ועוד דבבכורות בפרק עד כמה תניא עם הארץ שקבל עליו דברי חברות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ משמע הא לא נחשד מקבלין, לפיכך פי' ר"ת ז"ל דהכי קתני וכולם שקבלו עליהם דברי חברות כבר ואח"כ חזרו בהן כלומר שחזרו לסורן פעם שניה אין מקבלין אותן עולמית, ר' יהודה אומר חזרו בהם במטמניות אין מקבלין אותן כלומר אם חזרו לסורן במטמניות אין מקבלין אותן שכיון שהן גונבין דעת הבריות חוששין שמא יטעו אותנו פעם אחרת ולא נרגיש בהם, בפרהסיא מקבלין אותן שאם יחזרו למנהגן הרע נכיר בהם ולא נסמוך עליהם, איכא דאמרי עשו דבריהם במטמניות מקבלין אותן כלומר נהגו בדברי חברות בסתר מקבלין אותן אבל אם לא ראינו שנהגו כי אם בפרהסיא אין מקבלין אותן דשמא כל מה שהן עושין אין עושין כי אם לפנים ומסקנא דבין כך ובין כך מקבלין אותן.
<h2>דף ח.</h2>
ור' אליעזר סבר לא ילפינן ממשה שאני משה דרב גובריה. וא"ת אם כן לר"א למה תקנו ג' ראשונות שהן שבחו של מקום קודם לשאלת צרכים, איכא למימר צרכי צבור נינהו וצבור נמי רב גוברייהו הילכך גמרינן ממשה.
אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת החולים. פי' אינו רשאי שימתין עד שומע תפלה וזה הוא מה שחידש רב חייא בר אשי על רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת, מיהו אם לא הזכיר עד שומע תפילה מזכיר.
מתני' יום תגלחת זקנו ובלוריתו. פי' הראב"ד ז"ל דבמלך לבדו מיירי אבל שאר גוים אינם עושין (ב') יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם וביום שעולין מן הים, והביא ראיה מדתני סופא גוי שעשה משתה לבנו מכלל דעד השתא במלך עסקינן, ועוד מדתנן בפרק ר' ישמעאל (ס' ב') נפל לבור ועלה ואמרינן עלה לא שנו אלא שעלה מת אבל שעלה חי אסור בהדי דקא סליק מנסך ליה דדמיא עליה כיום אידם, מדקאמר דמי עליה ולא קאמר דהוה עליה יום אידו אלמא לאו יום אידו ממש הוא ואם לא שהיין מזומן בידו לא היה עובד בו עבודה זרה ואין לך בית האסורין גדול מזה, והרמב"ן ז"ל חלק עליו משום דשאני בית האסורין מפני שרשות אחרים עליו ועלה מן הים נמי מפני שעמד בו הרבה הילכך הוי יום אידו ממש ואזיל ומודה אבל נפל לבור שלא עמד אלא מעט והדבר מצוי שעולה ממנו חי אינו עושה יום איד ממש אלא דדמי ליה כיום אידו שעושה כשעולה מן הים, וכתב עוד הראב"ד ז"ל דאינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש אתגלחת זקנו ובלוריתו נמי קאי מ[ד]קא מסיק להו לכלהו בחדא פיסקא, והאי איתא בירושלמי דגרסינן התם יום (האישה) [הלידה] ויום המיתה עד כאן לציבור ומכאן ואילך ליחיד כל יום תגלחת זקנו אינה אסורה אלא ליחיד אלמא אסופא קאי, וגמ' נמי דיקא דאמרו מתניתין נמי דיקא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעולה מן הים ואם איתא דיום תגלחת זקנו ארישא קאי לא הוה לן לאיתויי יום תגלחת זקנם בהדי אינך אלא ודאי נראה דאסופא קאי. והא דקתני אותו היום בעו עלה בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ושנה ולא פשטוה.
רומי שעשתה קלנדא וכל עירות הסמוכות לה ומשתעבדות לה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד. פי' אע"פ שאותן עיירות עושות עמה קלנדא מפני שאין עושות אותה אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו, והכי איתא בתוספתא (פ"א ה"ב) דגרסינן התם עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין בלבד כלומר לעיקר פולחי בלבד.
<h2>דף ט:</h2>
הגרש"י ז"ל האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי' נחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונוספי חדא שתא. ופירש הרב ז"ל דבית שני עמד ת"כ שנה עם שנה שנחרב בו ואותה שנה מוצאי שביעית היתה ולפי שיצתה רובה בבנין הוא נמנה מכלל שנת הבנין ומשום הכי אמרינן ניטפי חדא שתא, והאי דאמרינן נשקול מכל מאה תרתי משום דס"ל כר' יהודה דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן, ואם תשאל למה הוצרך הרב ז"ל להעמידה כר"י משום דאמר נשקול מכל מאה תרתי אפילו כרבנן הוה מצי לאוקומה דהא משמע בפרק בתרא דערכין (ל"ב ב') דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות מפני שלא היו כל יושביה עליה, וכל שכן בבית שני ואצ"ל לאחר חורבן. וכיון שכן אפי' לרבנן נמי נישקול מכל מאה תרתי, לא תקשי לך דהא אמרינן התם דבבית שני אע"פ שבטלו היובלות מונין היו אותן ולא לעצמן שהרי בטלו אלא כדי שיתקדשו השמיטין בזמנם, הלכך לרבנן אפילו לאחר חורבן מנינן יובלות לקדש שמיטין ולא מצינן למשקל מכל מאה תרתי, וכתב עוד רש"י ז"ל דבמס' ערכין פרכינן ולר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"כ פיישי ליה ח' שנים לד' מאות שדינהו אכ' הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב ומשנינן הנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב זה כתב הרב ז"ל, ואין ספק דאגב שטפא לא עיין בה שסוגיית ערכין מפורשת הפך מדבריו ז"ל דמקמי דפריק רב אשי התם דשית שנין דעזרא לא קא חשיב קיימא שפיר לר' יהודא, דהכי איתא התם בשניה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ד' מאה וכ', ד' מאה תמניא יובלי ארבסרי תרי שבועי פשו להו שית הוה ליה בשיתא בשבועא, הא מני ר"י היא דאמר שנת חמשין הוא לכאן ולכאן אייתי תמניא מן תמניא יובלי והני שית הויא להו ארבסרי אשתכח דבמוצאי שביעית חרב, אלמא לר"י בלאו פרוקא דהנך שית שנין סליק שפיר, וההוא פרוקא רב אשי הוא דפריק ליה התם אליבא דרבנן, ועוד קשה לגירסתו של רש"י ז"ל דגריס ונטפי חדא שתא דכיון שלא פירש מהיכן יתחיל מנינו היכי קאמר ליטפי חדא שתא ואמאי ליטפי. לפיכך נראה עיקרן של דברים כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכך הוא גורס האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשייליה לספרא כמה כתיב ונבצר מניהו תרתי שני או נטפי עליהו חמש שני וליפקנון בשבועי וידע כמה שני בשבוע וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים, והכי פירושא בית שני עמד ת"כ שנים שלמים מלבד שנת החורבן שהיתה שנת תכ"א והיא מוצאי שביעית לר' יהודה כי שקלת מכל מאה תרתי והיא נמנית בכלל שני חורבן, ולהכי לא גרסי' לטפי חדא שתא, ומאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשייליה לספרא שהוא מונה למלכות יונים והוא התחיל למנותן ארבעים שנה לאחר שנבנה הבית נמצא שכשהתחיל סופר זה למנות היינו חמש שנים בתוך השמיטה שהרי ארבעים ושתים הן שש שמיטות, לפיכך הרוצה לעמוד על שנת השמיטה יגרע שתי שנים ממנינו של סופר או יוסיף עליו ה' שנים ואחר כך ימנה ז' ז', ואתנח סימניה אקרא דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים כלומר שחשבונו תלוי בשנתים וחמש שנים זה לתוספת וזה לגרעון, ויש שמוסיפין בגירסא זו ולחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' ב' ונשדי אפרטי ונבצר מניהו שתי שנים, והכל עולה לענין אחד אלא שהאריכו בגירסא זו יותר ללמד סדר החשבון, ועוד ללמד דכר' יהודה עבדינן דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן, ולפ"ז כי אמרי' התם בפרק אין מעריכין אשתכח דשתא בשבועי הוא על שנת ת"כ שהוא בסוף שני בנין ולא על שנת תכ"א שהיא שנת חורבן והיינו דאמרי' בתר הכי לר' יהודה אשתכח דבמוצאי שביעית חרב, ולפי פי' זה לית ליה לר"י הא דשני רב אשי התם אליבא דרבנן הנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב דאי אית ליה לא משכחת חורבנו במוצאי שביעית אלא בשניה בשבוע דההיא לתירוצא דרבנן איתמר, דבין לר"י ובין לרבנן סבירא להו דבמוצאי שביעית חרב אלא דרבנן לא חשבי הנך שית שנין ור' יהודה חשיב להו וסליק לכל חד שפיר, וא"ת בשלמא לשמיטת קרקעות שהיא תלויה בארץ דין הוא שנמנה מתחילת בית שני שהרי ביאתן בימי עזרא בחדוש כל הדברים הללו היתה כלומר שהתחילו למנות שמיטין ויובלות כדאיתא בפ' בתרא דערכין מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אלא שמיטת כספים שאינה תלויה בארץ נמנה אותה מהר סיני שהרי משם התחילה מצוה זו, תירץ הרמב"ן ז"ל שאע"פ שנהגה מצות השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמיטין לאחר כבוש וחלוק חזרו ומנו עמהן לשמיטת כספים וכן כשבאו בימי עזרא, שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם. ולפי פירוש זה שאמרנו ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית שנה זו שהיא שנת חמשת אלפים ק"ט היא שנת השמיטה, שהרי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים וקע"ב ואלף ק"ט הם (ש"נ) [קפ"ג] שביעיות, ולפי מה שכתב רש"י ז"ל בהלכה זו ששנת ת"ך היתה מוצאי שביעית שנת ק"ח היתה שמיטה, אבל אין לסמוך על דבריו של רש"י ז"ל בכאן שהרי הוא עצמו פירש במסכת ערכין ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית ובה חרב הבית, ולחשבון זה הסכים הרמב"ם ז"ל בשם הגאונים הלכה למעשה בפ"י מהלכות שמיטה, אע"פ שהוא יש לו דרך אחרת בשמועה זו שהוא מעלה אותה כדברי חכמים דלית להו שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אעפ"כ הוא מעלה אותה לחשבון זה משום דרבנן סבירא להו דהנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב וכמו שכתבנו למעלה, נמצא ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית, ובתר חורבן שקלינן נמי לרבנן מכל מאה תרתי שכ"כ הרב ז"ל שכך היא קבלת הגאונים איש מפי איש, לפי שהגאונים סוברים שאחר החורבן לא מנו יובלות לקדש שמיטין, ונראה שהם גורסין כמו שכתוב במקצת נוסחאות נשייליה לתנא דסדר עולם כמה חשיב וליחשיב כללי ביובלי וכו' ולשקול מכל מאה תרתי, ולפי גירסה זו נאמר שתופס מסדר עולם לחשבון החורבן, ושקיל מכל מאה שאחר החורבן תרתי, שאי אפשר לגרוס כפי דרכם כגרסא דרבנו חננאל ז"ל, שא"כ היאך יאמר בסתם לשקול מכל מאה תרתי והרי חשבון זה משני בנין מתחיל ובשני בנין הרי גאונים הללו סבורין דלא שקלי מכל מאה תרתי דכרבנן קיימא לן, וכך נראה לי בטעמא דהא [ד]אמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין היינו לרבנן דלית להו הך הקישא דרבי דמקיש שמיטה ליובל וכדאיתא בפרק השולח (ל"ו א') ושאר דוכתי וזה דבר השמיטה שמוט, בב' שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים דהיינו שביעית בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, כלומר כשהיובל נוהג אתה משמט כספים כלומר שהשביעית נוהגת אבל בזמן שאין אתה משמט קרקע כלומר שאין היוכל נוהג אי אתה משמט כספים כלומר שאין השביעית נוהגת, אבל רבנן סבירא להו דלא תליא שמיטה ביובל כלל הלכך בבית שני אע"פ שלא נהג יובל כלל מן התורה כדאיתא בפרק בתרא דערכין שמיטה היתה נוהגת בו מן התורה, ולפיכך לרבנן מנו יובלות כדי שיתקדשו השמיטין בזמן הראויין להם מן התורה, ואף היובלות היו נוהגין מדבריהם כדמוכח בערכין שהתקין הלל במוכר בית בבתי ערי חומה שיהא חולש מעותיו ללשכה וכיון שהיה בית בבתי ערי חומה נוהג על כרחינו היה היובל נוהג שהרי אין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג הלכך שניהם יובל ובית בבתי ערי חומה היו נוהגין מדבריהם, ואף אחר חורבן גם כן שלא מצינו שנהג יובל כלל אפילו מדבריהם מנו יובלות לקדש שמיטין בזמנם הראוי מן התורה, אבל לרבי (יהודה) דאמר שמיטה ויובל תלויין זה בזה כל ימי בית שני מנו יובלות ושמיטין לא שנאמר מנו יובלות לשמיטין שאין לשמיטין עיקר יותר מן היובלות אלא מנו אותו וקדשו שניהם מדבריהם, אבל אחר שנחרב הבית (ש)הדבר נראה שלא נהג יובל כלל, וכן כתב הרמב"ן ז"ל במס' גיטין, לפי שבטלה עיקר מצותו של יובל שהרי נחלתנו היתה לזרים לא מנו אלא שמיטין שהן נוהגות היום מדבריהם, והגאונים הללו פוסקים כרבי דשמיטה בזמן הזה דרבנן דהכי מכרעי סוגיי דבפרק השולח דאזלי לקולא בכל דיני פרוזבול, וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבי בפרק זה, הלכך כיון שהיובלות לאחר חורבן נתבטלו לגמרי ואף השמיטין לא נהגו אלא מדבריהם לא מנו יובלות כלל אלא קדשו שמיטין שבעה שבעה הכל כטעמן של הגאונים והר"מ במז"ל שהסכים לדבריהם, ולפי זה גם כן שנה זו שהיא שנת ה' אלפים ק"ט היא שנת שמיטה.
<h2>דף יב.</h2>
לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה. פי' רש"י ז"ל לא חיישינן דילמא אדמהדר אפיה ישראל שקל גוי נבלה מקדירה שלו ושם לקדירת ישראל, ובלישנא דרבא פי' האי לא חשו לאו לבשר נבלה קאמר דניליף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי ע"ז דהא לא דמו דהתם לית ליה הנאה לגוי דנישדי נבילה ומסתפי דאי חזי ליה ישראל תבע ליה בדינא אבל הכא גוי מתכוין לעשות רצון חבירו הלכך לדמי ע"ז ודאי חיישינן אם לא שראינו שמתוך תיבתו לקחן, ואין פירושו מחוור דהיכי טעי אביי לדמויי הך חששא דנבלה לדמי ע"ז ביד גוי דודאי לנבלה ליכא למיחש כלל דלעולם לא חיישינן שיחליף הגוי או יערב אלא כשיש לו תועלת בדבר אבל כשאין לו תועלת בדבר לא חיישינן שיחליף או יערב כדי להעביר הישראל, והראיה מדאמרינן לקמן בפרק אין מעמידין קסטא דמוריסא בלומא קסטא דחמרא בארבע לומי, וכי תימא חיישינן שמא יחליף כחושה בשמנה הא אסיקנא בפ"ק דחולין דבין ליין בין לשאר איסורי סגי ביוצא ונכנס, ואפי' לאביי דאמר התם יוצא ונכנס לכתחילה לא מ"מ בעומד על גביו סגי והכא הרי שניהם שם וכל אחד משמר את שלו, והנכון בשמועה זו מה שפירש בה הרב ר' יונה ז"ל דהכי קאמר לא חשו משום בשר נבלה כלומר לא חיישינן שמא מתוך שהקדירות סמוכות כל כך יטעה הגוי שיהיה סבור לתת נבלה לתוך קדירתו ונותנה לקדירת ישראל, ואע"פ שמתוך סמיכותן דבר זה קרוב והיה ראוי לחוש עליו ואם היינו חוששין בזה לא היינו מתירים מפני שישראל יוצא ונכנס או עומד על גביו (ולא) [דלא] שרי כי האי גונא (אבל) [אלא] במידי דגוי מירתת אבל במה שעושה שלא מדעת לא, ואפילו הכי לא חיישינן, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן הכא נמי לא חיישינן משום סמיכות המקומות לדמי ע"ז, ורבא נאדי מטעמא דאביי משום דס"ל דדמי ע"ז ביד גוי מותרין כדמסקי' בפ' השוכר הילכך ליכא למימר לא חשו משום דמי ע"ז דאפילו בידוע מותרין הן, וס"ל נמי דמנבלה ליכא למילף למשרי משא ומתן ביום אידם דודאי כשנותן גוי בשר לקדירה שלו מכוין הוא שלא יתננו אלא לקדרה שלו שהרי יש לו קפידא בדבר אלא מאי לא חשו משום בשולי גוים דניחוש דילמא קודם שנתבשלה קדירת ישראל כמאכל בן דרוסאי מסלק אותה הגוי מעל גבי כירה שסבור הוא לסלק את שלו שהרי אין לו קפידא בכך, ואפ"ה לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן הכא נמי לא חשו משום יום אידם מפני סמיכות המקומות, ורבה בר עולא נאדי מאוקמתא דרבא משום דס"ל דאע"ג דלא חיישינן לבישולי גוים היה לנו לחוש ליום אידם ואפי' לפני אידיהם דאיסור בישולי גוים קיל טפי דלית ליה דררא דאסורא דאורייתא משא"כ ביום אידם ואפילו בלפניו דחיישינן דאזיל ומודה אלא דילפינן מצנורא שאע"פ שיש לו עיקר בדאורייתא לא חיישינן כיון דלא שכיח הכי נמי לפני אידיהן אע"ג דאית ליה עיקר בדאורייתא כיון דלא שכיחא מילתא לא חיישינן, אבל ביום אידם עצמו דשכיח טובא שבני חוצה לה נגררין אחר תוכה חיישינן, ולדברי כולם למדנו דישראל וגוי ששפתו קדרותיהן זו אצל זו אין חוששין לה לא משום נבילה ולא משום צנורא, ומשום תערובת טעמים נמי ליכא למיסר ואפי' למאן דפסק כרב דאמר בפרק כיצד צולין (ע"ו ב') דבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אסור משום דריחא מילתא היא דהני מילי בצלי אבל בקדירה לא, וכ"ש לדעת ר"ת ז"ל שכתב דאפילו בצלי לא אסרו אלא בתנורין שלהן שהיו צרים ואין הריח יכול להתפשט אבל בתנור רחב לא.
ולענין דמי עבודה זרה ביד גוי לפי שיטת רש"י ז"ל שכתבנו מדוקנא דסוגיין דדמי עבודה זרה ביד גוי אסורין, וה"נ מוכח בפרק אין מעמידין דאמרינן התם (ל"ג א') גוי נמי אימר חמרא זבין משמע דאי עבודה זרה זבין הדמין אסורין, וקשיא לן דהא בפרק השוכר בעינן לה ופשטה רב נחמן להיתירא מדתניא ישראל שנושה בגוי מנה מכר עבודה זרה והביא לו יין נסך והביא לו מותר, ופסקה הרב אלפסי ז"ל, ולפיכך נראה עיקר כדברי השיטה אחרת שכתבנו דרבא ס"ל בסוגיין דהכא דדמי עבודה זרה מותרין, וההיא דפרק אין מעמידין לא קשיא דאה"נ דהוה מצי למימר ליה דאפילו ע"ז זבין הדמים מותרין אלא דכיון דפלוגתא דאמוראי היא דאביי בסוגיין ס"ל דדמי ע"ז ביד גוי אסורין מתרץ לה תלמודא התם לרוחא דמלתא דאימר גלימא זבין אימר חמרא זבין ולא בעי למיחת לפלוגתא דדמי עבודה זרה אי אסורין אי מותרין, ומיהו קושטא דמילתא דדמי עבודה זרה מותרין, אבל הר"ז הלוי ז"ל הטיל פשרה בין שמועות הללו דלכתחלה אסור להתעסק עמו כל היכא דאיכא למיחש לדמי ע"ז והיינו סוגיין דהכא וכפי שיטת רש"י ז"ל, והיינו נמי סוגיא דפרק אין מעמידין, אבל אם היה ישראל נושה בו ומכר ע"ז והביא לו יין נסך והביא לו כיון שאינו תופס את דמיו ביד גוי אלא בידי ישראל מותר ישראל ליפרע ממנו ולהציל מידו את חובו אבל לכתחלה ובידוע גזרו בגוי אטו ישראל דקיי"ל ע"ז תופסת את דמיה ביד ישראל.
והאמר ר"י אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין. מדאקשינן בהדי' ממימריה דאמר [רב] יהודה אמר רב ש"מ דהילכתא כותיה, אע"ג דסתם מתניתין בפרק חבית דלא כוותיה, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל שם מכח סוגיא זו, אבל רבינו ניסים והרב בעל המאור ז"ל חלקו עליו, ואין כאן מקום להאריך בזה.
אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית אימא לא צריכא. מיהא שמעינן דאפי' במקום סכנת נפש אסור להיות נראה כמשתחוה לעבודה זרה ואפי' אין אדם רואהו והרי זה בכלל מה שאמרו (פסחים כ"ה א') בכל מתרפאין חוץ מע"ז וכו', ומיהו עיר שיש בה עבודה זרה דאסרינן לילך לשם מפני שנראה כהולך לעבוד ע"ז מסתברא דהיכא דאיכא סכנת נפש מותר שאם למדנו בנראה כעובד דאפי' במקום סכנה אסור, (ו)נראה כהולך לעבוד לא למדנו, ואפשר עוד לומר דאף במעיין המושך אע"פ שנראה כעובד כיון שאינו אלא משום מראית העין היכא דאיכא סכנה ממש מותר, וכי אמרינן דלא שתי מאית לאו מאית ודאי אמרינן אלא שאיפשר לבא לידי סכנה שאם לא [י]שתה עכשיו שמא ימות בצמא קודם שימצא מים, וכן כתבו בשם הר' ר' אשר ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רשב"ל לא שנו אלא שמעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא. וא"ת דהא לא קא מכוין וקיי"ל בפרק כל שעה (כ"ה ב') דכל דלא מכוין אפי' אפשר שרי, י"ל חיישינן דילמא מתוך טרדתו לישא וליתן מכוין ולאו אדעתיה, וא"ת עוד כי מכוין מאי הוי והא קיי"ל כרבא דאמר לקמן בפרק השוכר (ס"ו ב') גבי בת תיהא ריחא לאו מילתא, י"ל הני מילי גבי יין דלאו לריחא קא עביד אבל וורד והדס דלריחא קא עביד ריחא בכי האי גונא מילתא היא, וכדאמר רבא בפרק כל שעה גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, וא"ת חנויות שאינן מעוטרות למה מותרות נהי דלא שקיל מניהו מכסא לע"ז מ"מ הוה ליה נושא ונותן ביום אידם, תירץ רש"י ז"ל דליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא, וקשה לדבריו דהא אמרי' בסוגיין דר' ירמיה זבין פיתא ובודאי כשהפלטרין מוכרין פיתן אינם עצבין אלא שמחין, אלא דאפשר דלא פלוג רבנן בדברים המתקיימים דכיון דברובן מוכר עצב התירו מיעוטן אע"פ ששמח במכירתן, וכבר כתבנו למעלה שדברי הגאונים עיקר דדבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם, ולפי זה קשיא שמעתין, לכך פירשו דמתני' הכי קתני עיר שיש בה ע"ז ויש בה ירוד שמתחיל ביום הע"ז דהיינו יום אידם ונמשך לאחר מכן חנויות שיצאו מעוטרות ביום האיד אסורות כל ימי הירוד דשקלי מניהו מכסא לעבודה זרה, ושאינן מעוטרות שאין להם מכס מותרות, והוא שיהיה נושא ונותן עמהם שלא ביום אידם, וכי תימא אי הכי פשיטא דשרי אפי' למכור ואמאי אצטריכינן לטעמא דמשום מעוטינהו הא אפי' לזבוני להו כיון דלא שקלי מיניה מכסא ואינו נושא ונותן ביום אידם שרי, י"ל דאפי' הכי כל היכא דלא ממעט להו אסור שכיון שירוד זה התחלתו מיום ע"ז אע"ג דלא שקלי מיניה מיכסא על שמה הוא נקרא וכשהן מתאספין ומביאין סחורה ובאין למכור בירוד שלה ע"ז מתעלה בכך, אבל ליקח מהן כל היכא דממעט להו לא מחשבא, וגרסינן בירושלמי אמר ר' אבהו אסור לעשות חבילה בירוד ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב. וי"א דאפילו ביום האיד עצמו מותר ליקח מן הירוד כל מה שהוא צריך, משום דדלמא לא משכח ליה אלא בירוד והו"ל לגבי דידיה דבר האבד וגביהו דידהו ליכא רווחא דירוד זילי ביה תרעי טפי משאר יומי, והיינו דאמרינן לקמן משום מעוטינהו הוא כל היכא דממעט להו כלומר דממעט (להרוחה) [להו רווחא], והראיה מדגריס בפ"ק דמו"ק (י' ב') רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא אבודה דמי ושרי, ותנן נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם וכו' מפני שהוא כמציל מידם אלמא טעמא דירוד משום דבר האבד הוא, ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה בירוד, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה.
<h2>דף יג.</h2>
אין מקדישין ואין מעריכין. פרש"י ז"ל דקא סבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית, והכי משמע מדאמר אביי ונשחטיה משחט ואי בקדשי מזבח הא איכא משום שחוטי חוץ אלא בבדק הבית עסקינן דשרי וכדתניא בפרק הוציאו לו (יומא ס"ג ב'), וא"ת היכי אקשינן עלה דרבא נראה מטיל מום מעליא הוא כלומר ואדאורייתא עבר דכתיב כל מום לא יהיה בו ואי בקדשי בדק הבית הא לא איתסר מדאורייתא, ועוד כיון דס"ל למקשה דמטיל מום מעליא הוא מאי קשיא ליה מעיקרא ועקור כי האי גונא הוא אלא דבקדשים אינו יכול לעשות כן משום דהוי כמטיל מום מעליא ולמאי איצטריך לפירוקא דאביי דאמר משום בזיון קדשים, לכך נראה דמעיקרא חרמין מקשינן (דק') דהיינו בדק הבית וכולה נמי מקדישין ומעריכין אפי' בשל בדק הבית היא דומיא דחרמין דלא מתסר בהו מומא, ואוקמא אביי משום בזיון קדשים, ורבא חדית ואמר דבתמימים עסקינן וכיון שהתמימים הן בין שהקדישן למזבח בין לבדק הבית מידי מזבח לא יצאו ולפיכך אסור להטיל בהם מום ומשום הכי מתמהינן מטיל מום מעליא הוא ואי בהקדש מזבח אסור מדאורייתא ואי במתפיס תמימין לבדק הבית אסור מדרבנן, ומ"מ לא שייך למימר בהו נראה כמטיל מום כיון שקדשים הן או מדאורייתא או מדרבנן.
יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בערכין בפ' המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדי בנהרא ולשתרו לך כמאן כשמואל וכו', והכא נמי לפרוק ולשדינהו בנהרא, וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד ליה כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על וכו', אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, נראה שדעתו ז"ל דהכא תנא דינא והתם בערכין אשמעי' רב יהודה תקנתא, אלא שתמהני עליו כמ"ש ואי איפרוק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מלתא ד' זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרי' התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפי' פרוטה נמי לפרסומי מלתא.
<h2>דף יד.</h2>
איצטרובילין תורניתא. פי' רש"י ז"ל מין ארז הוא והוא כדאמרינן בר"ה. והקשה עליו ר"ת ז"ל מד[א]קשי' מכל שאין לו עיקר אין לו שביעית, ופרש"י ז"ל כל שאין לו שורש להתקיים בימות הגשמים אלמא דתרוניתא אין לו שורש להתקיים בימות הגשמים [ואי תורניתא ארז הוא הא יש לו שורש להתקיים, ועוד הרי תבואה שאין לה עיקר] ואפילו הכי חייבת בשביעית, לכך פי' דהאי תורניתא דהכא מין אדמה הוא ולהכי פריך שפיר דאין לו עיקר כלל בקרקע, וכה"ג פרכינן בפרק ר' עקיבא (צ' א') מאי בורית כבריתא דהיינו מין אדמה, ואקשינן התם מיהא דתנן כל שיש לו עיקר יש לו שביעית.
<h2>דף יד:</h2>
ויהבי ליה שחור ושקל. פרש"י ז"ל ולר' יהודא קא בעי דאילו רבנן הא אסרי אפילו בין התרנגולים, והקשה הרמב"ן ז"ל ולר' יהודה נמי הא אמרינן לעיל דכל היכא דאמר תרנגול לבן למי אפילו בין התרנגולים אסור, לכך פי' דאפילו לרבנן קא בעי דעד כאן לא אסרי אלא לבן בין שחורים ואדומים ביחד דכיון דחזי בהו תרנגול לבן אפשר דכולהו זבין להו משום תרנגול לבן, אבל הכא קא מבעיא לן בדיהבו ליה שחור לחודיה ושקל אדום לחודיה ושקל דמוכחא מילתא דכיון דשקל להו בלא לבן לאו לעבודה זרה קא בעי והאי דאמר תרנגול לבן משום דמיבק הוא דאביק בע"ז, ולא אפשיטא בעיין הלכך אזלינן לחומרא.
<h2>דף טו.</h2>
דשמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזול והוה ליה מחמר. וא"ת למה לן טעמא דמחמר בלא מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה לקליה איכא משום שביתת בהמתו, וכי תימא איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו לאו דמחמר דעביד איסורא בגופיה אבל אה"נ דבלאו מחמר איכא משום שביתת בהמתו, אכתי תקשי לן הא דאמרינן בסמוך רב אחא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני לא שמעה ליה לקליה דתזיל מחמתיה, וכי לא ידעה ליה לקליה מאי הוי אע"ג דאלאו דמחמר לא עבר אשביתת בהמתו מיהא עבר אי מנסו לה, וראיתי בשטת הרשב"א ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו יש לדחוק דלא מנסו לה אלא בחצר והולכת משאוי בחצר לא מקריא מלאכה דניחוש לה אבל משום מחמר איכא בכל דהו ע"כ, ואני אומר שאין הדין כן דודאי כל היכא דאי עביד איהו גופיה לא מחייב בבהמתו לא מחייב דאדרבה איסור בהמתו קל מגופו ומחברו כדאמרינן בפ' מי שהחשיך (קנ"ג ב') א"ר פפא כל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור כל שבחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה ועוד שאני מפרש בפרק מי שהחשיך דלא עבר אלאו דמחמר אלא היכא דבהמתו עבדא עקירה והנחה וכדאמרינן התם א"ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא אי אפשר דלא קימא פורתא וכו' וקא אתי למעבד עקירה והנחה תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה וכו' אלמא לא מחייב אלאו דמחמר אלא כי עבדא בהמתו עקירה והנחה ממש דומיא דידיה, וכיון שכן מה ענין לעקירה והנחה ברשות היחיד, לפיכך הדבר פשוט בעיני שאין זה כלום. אבל ראיתי מי שתירץ דכיון דאיסור נסיוני דמתרמי היכא דמזבן לה ניהליה סמוך לשקיעת החמה חשש רחוק הוא ודבר שאינו מצוי, דוקא אי איכא לאו דמחמר שהוא לאו דגופיה חששו אבל לשביתת בהמתו בלחוד כיון שהדבר רחוק כל כך לא חששו, ונ"ל שלזה כיון רש"י ז"ל שכתב כאן והו"ל מחמר בשבת ואיכא מ"ד בפ"ב דשבת דחייב חטאת והתם פלוגתא ע"כ, ולמה היה לו לרב ז"ל להזכיר כל זה אלא לומר שאע"פ שאין אנו חוששין בכה"ג לשביתת בהמתו מפני שחשש רחוק הוא, למחמר שהוא איסור חמור דחייב חטאת חיישינן, ואפשר ג"כ שלזה כיון הר"ם במז"ל בפ"כ מהלכות שבת שכתב גבי איסור מכירה משום גזרת שאלה ושכירות ולא הזכיר נסיוני כלל מפני שהוא סובר שמה שאנו חוששין למחמר ולא לשביתת בהמתו בנסיוני גופיה אתי אליבא דמ"ד דמחמר חייב חטאת, אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור כדאיתא בפרק מי שהחשיך כי היכי דלא חיישינן בשביתת בהמתו בנסיוני ה"נ לא חיישינן ללאו דמחמר, דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן מפני שהדבר רחוק הכי נמי ללאו דמחמר לא חיישינן דלא שני לן בין לאו דגופיה ללאו דבהמתו כל היכא דהוי לאו גרידא. אבל אני אומר שאין צורך לדחקים הללו, דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצבין דמים לבהמה ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה בה הרי היא ברשותו, וכל כה"ג ברשות לוקח הוא דהוה ליה כי ההיא דתניא בפרק השוכר את האומנים (פ"א א') ובפרק ארבעה נדרים הלוקח כלים לשגר לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני הריני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי [טובת] הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב, וטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הן שלו עד שיגלה בדעתו שאין חפץ במקחו, ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא בהן כשואל כל זמן שלא החזירן שהרי בפרק הספינה (פ"ח א') מייתינן גבי ההיא דשמואל דהנותן כלי לאומן ונאנס בידו חייב והני מילי דקיצי דמי כעובדא דההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא אתא כל חד וחד שקיל אקדשינהו, ואמרינן התם דכיון דקיצי דמיהו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, דאלמא מתורת מקח נגעו בה שאם אינו עליהן אלא שואל הו"ל כפקדון ואיתיה בעיניה דמצי מפקיד (ו)מקדיש כמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפ"ק דב"מ, אלמא ודאי מתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזור מקחו, הילכך בכה"ג שביתת בהמתו אין כאן שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח, אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה אין הפרש בין בהמתו לבהמת חברו שהרי איסור זה הוא עצמו עושה אותו, שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי שכיון שאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו אם הבהמה היא שלו אפילו לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו אם אינה שלו אפילו שמעה ליה לקליה אין כאן איסור כלל, אלא ודאי כל היכא דשמעה ליה לקליה בין בהמה דידיה בין דלאו דידיה הו"ל מחמר לפי שבשבילו נעשית מלאכה זו, ואע"ג דבכולי תלמודא אמרינן מחמר אחר בהמתו, מילתא דשכיחא נקט, ועוד דבהמתו ידעה ליה לקליה ובקליה דחבריה לא ידעה ליה, אבל ודאי כל היכא דידעה חייב, והיינו דהכא חיישינן למחמר ולשביתת בהמתו לא חיישינן דלאו בהמה דידיה היא כלל כנ"ל.
ספסירא כיון דלפי שעתיה הוא לא מושיל ולא מוגר. [וא"ת] מאן דחזי ליה ברשותיה דגוי ולא ידע דספסירא אזדבן לה אזיל ומזבין לה בלא ספסירא, וכדאמרינן לקמן גבי שבורה כיון דמרביעי עליה ויולדת אתי לשהוייה כלומר ואיכא משום גזרת הרואים דאתו לזבוני שלימה, תרצו בתוספות דספסירא קלא אית ליה וכל מאן דחזי ליה ידע דעל ידא דספסירא אזדבן.
אימר לשם שחיטה זבנה. פרש"י ז"ל דמתני' דקתני אין מוכרין בבהמה טמאה אי נמי בטהורה דמודה ליה גוי דלקיומי בעי לה, ולא מחוור דהא בשור של פטם דסתמיה לשחיטה בעיא ולא איפשיטא בשמעתין, ובעל מנת לשחוט נמי פלוגתא דר"מ ור"י וקיי"ל כר"מ דאסר, אלא כי זבין ר' הונא לטבח זבין ורב חסדא קס"ד למימר דטבח גופיה לרדייא זבין וניזיל בתר רובא דעלמא וא"ל רב הונא כיון דהאי להאי ולהאי זבין לקולא תלינן.
<h2>דף טו:</h2>
מתקיף לה רב אשי וכל היכא דאין אדם מצווה שרי. האי ודאי לאו אתקפתא היא דרבה גופיה דאמר מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית בדאיכא למתלי קאמר, וכדאסיק רב אשי גופיה, וכדתנן בהדיא מפני שיכול לשוחטה אלא שבא רב אשי להשלים קושיתו של אביי ולומר דלאו במצווה תליא מילתא ורצה להביא משנה זו דכלים דמפרש בה טעמא דהיכא דאיכא למתלי תלינן דקתני סיפא זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר, כן כתב הראב"ד ז"ל.
כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכו'. הקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפרק הנזקין (ס"א א') משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחיים ותנור מפני דרכי שלום, ובמאי עסקינן אי בדאיכא למתלי אף אי לאו משום דרכי שלום שרי כדאמרינן הכא ואי בדליכא למתלי הא אסיקנא הכא דכל היכא דליכא למתלי אסור, תירץ הוא ז"ל לעולם בדליכא למתלי ואפ"ה משום דרכי שלום מותר, אבל בשמעתין במכירה עסקינן ומי שאינו רוצה למכור את כליו אין מחזיקין לו איבה, ואין זה נכון דודאי גבי אומן כיון דלהאי מזבין ולהאי לא מזבין איכא איבה, אלא ודאי ההיא דגיטין בדאיכא למתלי הוא וכי תימא א"כ למה לי טעמא דדרכי שלום דהא אסיקנא בשמעתין דכל היכא דאיכא למתלי תלינן, י"ל ה"מ במכירה, שכיון שהוא צריך למעות לא החמירו חכמים עליו כל היכא דאיכא למתלי, אבל בשאלה דלא מטיא [הנאה] לידיה היינו אומרים דלא לשאיל ולא לוקי נפשיה בספק איסורא אם לא שהתירו חכמים משום דרכי שלום, וכן מפורש בירושלמי בפ"ה דשביעית בעי ר' זעירא בעיא קומי ר' מונא מתני' בסתם אבל במפרש לא א"ל סתמא לאו כפירושו שאני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול רחיים לטחון בה סמנין תנור לטמון בו אונין של פשתן.
כדרך שאסרו למכור לגוי כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. וא"ת וכי היכי דלעיל תלינן אימר לשחיטה זבנה הכא אמאי לא תלינן דלישראל מזבן ליה, י"ל כי תלינן ה"מ במידי דאיפשר דבשעת המקח הוברר הדבר דלהיתירא בעי ליה ומקפיד בכך כגון הרוצה בהמה לשחיטה שמקפיד בה שלא תעשה מלאכה אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לגוי כה"ג לא תלינן.
<h2>דף טז.</h2>
והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלוון. כתב הר"ז הלוי ז"ל והאידנא דמזבנינן סוסים ופרדים לגויים דמגנו עלוון מידי דהוי אתריסין וכלי זין דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלוון, מיהו שאלה ושכירות ודאי אסירי, ואיכא מ"ד ביום ה' בסתם מותר להשאילן ולהשכירן מידי דהוה אכלים לבית שמאי שמצווה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא לערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בברייתא דשבת בסוף פרק ראשון, ע"כ, והרמב"ן ז"ל חלק עליו שאם היה איסור מכירת פרדים משום כלי זין היה ראוי להתיר מטעם זה, אבל פרדים ושאר בהמה גסה שראויה למלאכה משום שביתתה נאסרו ומה ענין זו להגנה שלהם, וכן מה שכתב דאיכא מ"ד דאף שאלה ושכירות בחמישי מותר מידי דהוה אכלים לבית שמאי (ו)אינו נכון דא"כ נימא דאף למכור בהמה גסה לגוים אינו אסור אלא בערב שבת כיון דכל עקר לא אסרו אלא גזרה [משום] שאלה ושכירות, והא לא משמע הכי דסתמא תנן ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, ותנן נמי ריש בכורות הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי, ואפי' לעוברה נמי איבעיא לן התם ולא איפשיטא, משום דאתי לאיחלופי. (ואף) [וא"ת] אם כן מאי שנא מכלים לבית שמאי איכא למימר דהאי בריתא לאו בית שמאי היא אלא בית הלל דלית להו שביתת כלים ואפ"ה בע"ש אסור משום מראית העין, והאידנא נהוג עלמא לזבוני להו בהמה גסה אפי' עומדין למלאכה כחמורים ושורים, וצריך טעם למה, וכתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל דבימי התלמוד היו הרבה ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשו שאין אנו כי אם מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היו מוכרים לגוים, וכי האי גונא אמרי' (לקמן) [לעיל] גבי אין מוכרין כלי זין לגוים דפרכי' אי הכי אפי' חטי ושערי נמי ומשני אי אפשר בלא הפסד הכי נמי דאסור אבל משום הפסד שרי, וכתוב בספר התרומה שלפי זה הטעם אין להתיר רק כשקנאו ישראל לצורך עצמו ואחרי כן נמלך למכרו דהתם יפסיד אם לא ימכרנו אפי' לגוי, אבל אסור לקנות בהמה כדי למכרה, אבל ר"ת ז"ל התיר מפני טעמים אחרים, ונראה שלפי דבריו אפי' לקנות כדי למכרה מותר, וסברתו כתובה בתוספות ובספר התרומה, ואע"פ כן בעל נפש ימעט, אבל בשאלה ושכירות שהדבר פשוט לאיסור ראוי למחות לכל מי שירצה לעשות כך.
שור של פטם מהו. האי בעיא לא איפשיטא בהדיא בגמ' ואע"ג דבדרבנן היא פסק בה הר"מ במז"ל לחומרא בפ"כ מהלכות שכת, ונראה שטעמו מדאמרינן בסוף שמעתין אין דאמר רב אשי אמר לי אבידא בר תורי משהינן ליה ועביד על חד תרין, ובודאי שלא בחנם אמר רב אשי מימרא זו אלא לומר דכיון דעביד מלאכה על חד תרין סתמיה למלאכה קאי ולא לשחיטה, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה מהלכותיו.
ולטעמיך אין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא. וא"ת הא נפקא מינה טובא כדי שלא ילך ויודה לע"ז שלו, תירץ הרמב"ן ז"ל שכיון שמס מוטל עליהם היה ליכא למיחש למודה, ומה שטרח לבטלה מפני שהייתה ע"ז בזויה עליהם, ועוד שהיה להם חלישות דעת בדבר דרבנן לאו בני מתן כרגא נינהו.
<h2>דף יט:</h2>
הא דאמרינן בהגדה ועד כמה עד ארבעין שנין והא רבא הוא דאורי התם בשוין. שמעינן מינה דאין חכם רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים אבל אין בעיר גדול ממנו מורה, כרבא דאורי אע"פ שלא הגיע לארבעים, ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתבה לזו בפ"ה מהלכות תלמוד תורה ולא חלק בין ארבעים לפחות מהן ובין שאין גדול ממנו לשיש גדול ממנו, וכן אני תמה על הרב אלפסי ז"ל שלא כתב בהלכות והא רבא הוא דאורי התם בשוין.
אמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר ואסיקנא משום דקסבר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וקיי"ל הכי, דהא אסיקנא בפרק האומר בקדושין גבי מתניתין דעל מנת שאעשה עמך כפועל דתנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, הילכך פסקן של דברים דע"ז עצמה ומקומות שמעמידין אותה בהן לא יבנה אבל אם בנה שכרו מותר, אבל מקומות שמקריבין בהן לעבודה זרה כגון בימסאות בונין לכתחילה.
מתני' אין מוכרין להם במחובר לקרקע. פי' לר' מאיר כדאית ליה אפילו בחוצה לארץ, ולרבי יוסי כדאית ליה, דוקא בארץ ישראל, דאי בחו"ל הא אמר רבי יוסי דמוכרין אפילו שדות כדאיתא במתני' בסמוך, ולא אסיר טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו כיון דתרוייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי, הילכך כיון דקיי"ל כר"י דבחו"ל מוכרין שדות כדפסקינן בגמרא בסמוך כל שכן שמוכרין בחו"ל מחובר לקרקע, ואיכא מ"ד דשדות מוכרין בחוצה לארץ אבל מחובר לקרקע לא, וטעמא דמלתא דכיון דבמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ, לא התירו במחובר, ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע דמשמע אפילו בחו"ל ואפילו לרבי יוסי, אבל בשדות דלא אפשר בלאו הכי התיר רבי יוסי, והראשון יותר נכון.
<h2>דף כ:</h2>
גמ' תנו רבנן מוכרין להם אילן על מנת לקוץ וקוצץ דברי ר' יהודה ר"מ אומר אין מוכרין לו אלא קצוץ. ולענין פסק הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כר"מ דסתם מתני' כוותיה, ובבהמה על מנת לשחוט נמי קיי"ל כר"מ דכיון דסתם לן תנא כוותיה באילן כל שכן בבהמה, שהרי יותר ראוי לאסור בבהמה מבאילן כדאיבעיא לן בגמ' אי מודה רבי יהודה בבהמה או לא, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' עשירי מע"ז או מוכר הוא על מנת לקוץ וקוצץ, נראה שפסק כרבי יהודה משום דאיבעיא לן אליביה בהמה על מנת לשחוט מהו.
<h2>דף כא.</h2>
מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה, ולפי זה מתני' הכי פי' אף באותן מקומות שהקלו להשכיר כגון סוריא לר' מאיר או ארץ ישראל לר' יוסי לא לבית דירה הקלו, אבל בחו"ל שהקלו אפילו למכור אף להשכיר לבית דירה התירו, וטעמא דמילתא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מילתא אסמכתא בעלמא הוא, דעיקר קרא בישראל המכניס ע"ז בביתו הוא, והכי מוכח בסוף מכות, הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר עבודה זרה אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה, וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לארץ, אבל בחו"ל שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירה אפילו לבית דירה, וא"ת אי האי במקום שאמרו להשכיר למעוטי חו"ל אתא היכי דייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר' מאיר, דילמא בכל דוכתא מוגרי ומתני' למעוטי חוצה לארץ שהתירו אף למכור אתיא, וי"ל דתרתי ש"מ מדקתני מקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי, מדקתני אף משמע אע"פ שהקלו בשכירות לא הקלו לבית דירה ומדאצטריך לאשמועינן שאע"פ שהקלו בכך לא הקלו לבית דירה משמע שהייתי אומר כן אם לא שילמדנו התנא, הילכך במקום שהקלו יותר כגון בחו"ל מסתמא אף לבית דירה הקלו, ולפיכך נהגו להשכיר בחו"ל אפי' לבית דירה, ולי נראה דמתני' נמי דיקא הכי דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ ואי איסור בית דירה בכל מקום נמי הוא לא הו"ל למתני ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא, אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתיה אלא דוקא בארץ ישראל אבל בחו"ל לא כדברי הירושלמי, משום הכי תנא סיפא ובכל מקום. ירושלמי ר' שמעון היו לו כרמים נטועים בהר המלך שאל לר' יוחנן אמר ליה יבורו ואל תשכירם לגוי, שאל לר' יהושע מהו להשכירם לגוי ושרא ליה ר' יהושע במקום שאין ישראל מצויין.
<h2>דף כא:</h2>
דאמרי אריסותיה קא עביד. פרש"י ז"ל דאמרי שקבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות, ומהא שמעינן דכיון שיש לגוי חלק בפירות השדה, אע"פ שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד והנאת ישראל ממילא אתיא, הילכך שרי, ולא דמי לישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות דלקמן, דהתם עבודת השדה אישראל נמי רמיא אבל הכא כולה אגוי רמיא ולא אישראל כלל, וכ"ש שמותר להשכיר שדהו לגוי כיון שהגוי שוכרו בסך ידוע דבכה"ג כי קא עביד בדנפשיה קא עביד וישראל לא מתהני כלל, ותלמודא דנקט טעמא דאריסותיה קא עביד לרבותא נקטיה דאפילו בכה"ג שרי, ועוד שאילו היה האריסות אסור אף השכירות היה אסור דארעא לאריסי קיימא ובאריסות יתלו ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כל שכן דשכירות כי האי גונא שרי. ולענין קבלנות כגון שקיבל עליו הגוי לעשות כל מלאכת שדהו של ישראל בדבר ידוע אם מותר לישראל שיניחנו לעשות מלאכה בשבתות ובימים טובים, איכא מאן דשרי דכיון דאמרינן באריסות דשרי משום דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד כל שכן בקבלנות דלא מתהני ישראל במלאכת שבת כלל, ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפרק מי שהפך האריסין והחכירין והקבלנין שלו הרי אלו יעשו, כלומר דאע"ג דאבל אסור בעשיית מלאכה קבלנין שלו עושין דמלאכה דידהו חשיבא, אבל יש מי שאומר דקבולת כי האי גוונא אסור דלא דמי לאריס, דכיון דאריס חולק בפירות לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום, והיינו דאמרינן התם בפרק מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, ואע"פ שיש מי שפי' באבל עיקר פירושה דבשבת הוי אלמא קבלנות אסור בשבת, וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות שבת לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו וכו' אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור להניחם לעשות בשבת, וההיא דהאריסין והחכירין והקבלנין לא קשיא דהתם כיון שהקבלנין לא היה להן לחוש שיארע לו אבל משום פסידא דידהו שרו רבנן משא"כ בשבת, אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמרינן מקבלי קבולת בתוך התחום אסור התם בקבולת בנין לפי שדרכן של בני אדם לעשותו בשכירות יום, אבל בשדה (ד)דרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות ועוד שהרואין יתלו באריסות, ודברי הרמב"ם ז"ל נראין לי עיקר, ומיהו קבולת כלים שהיא נעשית בצנעה בתוך הבית שרי דליכא משום מראית העין, והיינו דתנן גבי עורות לעבדן וכלים לכובס וכולן ב"ה מתירין עם השמש כדאיתא בפ"ק דשבת (י"ז ב'). ולענין פורני ורחים אי הוו כשדה ושרו או כמרחץ ואסירי, הרב בעל מתיבות ז"ל כתב דכשדה נינהו ובשם רבינו האי גאון ז"ל מכיון שהשכירה שנים הרבה ונתפרסם מותר, וכן נהגו היתר בבבל, ונראה שבכיוצא בזה הכל כמנהג המדינה. וישראל וגוי שלקחו מרחץ בשותפות וגוי מחממו בשבת בשביל חלקו ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימי החול שניהם מחממין אותו נ"ל דשרי דכיון דגוי אדעתא דמחצה שלו קא עביד אע"פ שישראל משתכר במלאכה שלו הו"ל כבעל שדה לגבי אריס דאמרינן דכיון דאריס אדעתא דנפשיה קא עביד אע"ג דמטי ליה לישראל רווחא שרי ה"נ גוי אדעתא דנפשיה קא עביד וישראל מטיא ליה הנאה ממילא, הלכך בכה"ג ליכא משום שכר שבת כלל, מאי אמרת מפני שנקראת על שמו ליתה דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לגוי חלק בו הו"ל מרחץ זה כשדה דכיון דעביד לאריסותא אמרי אריסותיה קא עביד, ועוד שגוי זה לא יהא נמנע בשביל הישראל מלחמם אותו בשבת וכיון שסוף סוף מרחץ זה בשבת יחמו אותו בין שיהא נקראת על שמו בין שלא יהא נקראת על שמו אין מקום לאסור שכרו דכיון דגוי אדעתא דמחצה שלו [קא עביד ה"ל גבי ישראל כאריס וכיון דאריסותיה] קא עביד אע"ג דממילא מתהני בעל השדה שרי, ואל תקשה עלי מזו ששנינו בתוספתא דדמאי (פ"ו הי"ג) ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני בחול, דהתם כיון שישראל נוטל כנגדו בחול נמצא שנעשה הגוי שלוחו בשבת אבל הכא שבחול שניהם מחממין את המרחץ כשהגוי מחממו בשבת לאו שליחותיה דישראל קא עביד אלא אדעתא דנפשיה קא טרח כאריס וישראל מטיא ליה הנאה ממילא, ומכל מקום דוקא כשישראל לוקח מה שנשתכר המרחץ בשבת בהבלעת שאר ימים אבל בפני עצמו לא, דאע"ג דבהיתרא אתי לידיה מחזי כשכר שבת, וכדאמרינן בפרק אע"פ (ס"ד א') גבי מורד ומורדת מאי שנא איהו דיהבינן ליה שכר שבת ומאי שנא איהי דלא יהבי' לה שכר שבת איהי דמפחת קא פחית לא מיתחזי ליה כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מתחזי ליה כשכר שבת, ותניא נמי בפרק הזהב (נ"ח א') השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אינו נותן לו שכר שבת, כנ"ל.
<h2>דף כב.</h2>
ותיפוק לי משום ולפני עור לא תתן מכשול. יש שלמדו מכאן דמלאכה בחולו של מועד דאורייתא, ואין זו ראיה דאפילו הויא דרבנן איכא משום לפני עור מדרבנן, וה"ק מאי איריא מפני שנקראת על שמו דמשמע שאין בדבר איסור דרבנן עד שעת מלאכה הרי משעת מכירה עבר משום לפני עור מדרבנן, וכן שמעתיה מפי מורי ז"ל, ובודאי אשכחינן בדרבנן חששא דלפני עור כדתניא לעיל (ט"ו ב') גבי מכירת בהמה דאינה אלא מדבריהם כשם שאסרו למכור לגוי כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לגוי, והכי נמי משמע בירושלמי דחולו של מועד דרבנן דאמרינן התם (מו"ק פ"ב ה"ג) אמר ר' בא בר ממל אלו היה לי מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד כלום אסרוה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ואינון אוכלים ושותים ופוחזין, אלמא איסורו אינו אלא מדבריהם, וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שביתת יום טוב, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהא דירושלמי לא מוכחא דודאי חולו של מועד מן התורה הוא דאסור מיהו דוקא במלאכת קרקע וכיוצא בה שטרחתן מרובה אבל חכמים הוסיפו אף מלאכות אחרות ואותן מלאכות היה רוצה ר' בא בר ממל להתיר אילו מצא מי שימנה עמו, וה"נ משמע בר"פ מי שהפך (י"א ב') דאמרינן לא מבעיא חולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא, וה"נ משמע בפרק אין דורשין (י"ח א') דאמרינן התם מכלל דתרוייהו ס"ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה ומשמע דמדאורייתא קאמר דבדרשי דקראי קיימינן התם.
הנהו מוריקאי דשרא להו רבא ואיכסיף. תמיהא לי מילתא אמאי איכסיף, דהא משמע דהאי עובדא סתמא הוה מדקאמר דגוי נקיט בשבתא וישראל נקיט בחד בשבא ולא קאמר שאמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני בחול, או שבאו לחשבון, וכיון שכן הוה ליה סתמא וסתמא בעיא ולא איפשיטא, וכיון דבדרבנן היא משמע דלקולא נקיטינן, ואם תדחה אותי לומר דעובדא דהנהו מוריקאי באומר טול אתה חלקך הוה אלא שבעלי הגמ' קצרו המעשה איך היה, אם כן בסתמא כיון דלא איפשיטא היה לנו לפסוק לקולא ואיני רואה שיהיה זה דעת הגאונים ז"ל, שהרב אלפסי ז"ל השמיט בעיא זו דסתמא מאי, ודברי הרמב"ם ז"ל מכריעין דסתמא אסור שכ"כ בפ"ו מהלכות שבת המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה בחנות אם התנו מתחלה שיהא שכר השבת לגוי לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום שבת לישראל לבדו מותר, ואם לא התנו בתחלה כשיבאו לחלוק נוטל הגוי שכר השבתות כולן לבדו והשאר חולקין אותו ואינו מוציא לו כלום כנגד יום השבת אא"כ התנו בתחלה, (וג"כ) [וכן אם] קבלו שדה אחד בשותפות דין אחד הוא, ואם לא התנו ובאו לחלוק השכר ולא היה שכר שבת ידוע יראה לי שהגוי לבדו נוטל שביע השכר והשאר חולקין, ע"כ, הרי שלא התיר אלא בהתנו בתחלה אבל בסתמא לא, ונ"ל שהם ז"ל סוברים דלישני נינהו דודאי מאן דמתני עובדא דרבא בלישנא קמא דגמרא משמע דסתמא אסור דהא עובדא דרבא סתמא הוה ואפילו הכי איכסיף, וכי איבעיא לן סתמא מאי אליבא דרב גביהה מבי כתיל איבעיא לן דאמר דהאי עובדא דרבא גבי ערלה הוה ולא היו דברים מעולם דאיכסיף, הילכך בסתמא לא שמעינן מידי ומשום הכי איבעיא לן, אבל למאן דמתני לישנא דרבא כפשטיה ודאי סתמא אסור, וכיון דלישנא קמא לישנא דגמרא הוא ולישנא בתרא דרב גביהה מבי כתיל הוא כלישנא דגמרא נקיטינן, שכן דרך הגאונים ז"ל לפסוק בכל מקום, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק ערבי פסחים.
אם באו לבית החשבון אסור. פי' רש"י ז"ל דמילתא באפי נפשה היא וכמ"ש בפירושיו, אבל הראב"ד ז"ל פי' דאהתנו מעיקרא קאי כלומר אע"פ שהתנו אם אמרו אח"כ שיבאו לחשבון ותהא חלוקתן שוה אסור דכיון דבאו לחשבון אשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא, ולפי זה כי דייקינן לקמן אימא סיפא ואם באו לחשבון אסור הא סתמא שרי לא אתי שפיר דמאי קושיא אין סתמא שרי משום דהתנו מעיקרא, אלא שהרב ז"ל פירש הא סתמא בלא חשבון ובלא תנאי שרי, דאי סתמא אסור לישמעינן סתמא וכל שכן באו לחשבון אפילו לאחר שהתנו דאסור.
הנהו שתולאי דערלה הוו. פירש"י ז"ל ולא בעינן בהו התנו דאיסור מלאכה אין כאן שהרי מלאכה מותרת היא אפילו לישראל, ושכר איסורי הנאה אין כאן שכך הוא הדין שנה שזה עובד, (וזה) [הוא] אוכל פירות, ולפי זה ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות יכול ישראל לומר לגוי טול אתה שני ערלה ואני שני היתרא, אבל ראיתי לו להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות גוי וישראל שהיו שותפין בנטיעה אם התנו מתחלת השותפות שיהיה הגוי אוכל שני ערלה וישראל אוכל שלש שנים משני היתר כנגד שני ערלה הרי זה מותר ואם לא התנו מתחלה אסור, ובלבד שלא יבאו לחשבון כיצד כגון שיחשב כמה פירות אכל הגוי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות אם התנו בזה אסור שהרי הוא כמחליף פירות ערלה, ע"כ, ובודאי שדבריו מחוורין שמכיון שקבלו ישראל וגוי שדה זה בשותפות זכה ישראל בחציין של פירות ואם יאמר לו לגוי טול אתה חלקך בערלה ואני בשנים של היתר נמצא שנוטל חלופי ערלה, אבל צריך ביאור איך תתפרש סוגיא זו, ונראה שהוא ז"ל פירש אותה כך רב גביהא מבי כתיל אמר הנהו שתולאי דערלה הוו וכיון שכן ודאי רבא לא שרא אלא בהתנו מעיקרא, דבשלמא בשבת כדקס"ד מעיקרא לרבא הך ברייתא דישראל וגוי לא שמיע ליה והוה ס"ל דעובדא דמוריקאי דגוי נקיט בשבתא שרי דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד והו"ל כאריס וישראל כי קא מתהני הנאה דממילא הוא, אבל בשתילי דערלה אפילו לא שמיע ליה הך ברייתא יודע היה רבא שפירות ערלה אסורין בהנאה ואי אפשר להתיר חליפיהן, ולהכי קאמר דודאי בהתנו מתחלה שרא ולא אותביה אלא סייעיה ולא היו דברים מעולם דאיכסיף.
סתמא מאי. הקשה הראב"ד ז"ל ונפשוט מרישא דקתני לא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת וכו' טעמא דאמר ליה הכי הא סתמא שרי, ותירץ דאדרבה איכא למימר דרבותא קמ"ל דאפ"ה אסור דסד"א אפילו אי סתמא אסור כי האי גונא שרי דהו"ל כהתנו מעיקרא, קמ"ל דאפ"ה אסור כיון שלאחר שקבלו התנו וכל שכן סתמא.
מתני' אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודין על הרביעה. מסתברא דהני מילי במקומות שהגוים חשודין על הרביעה א"נ בסתם גוים, אבל כגון גוים שבמקומות הללו שאינן חשודין בדבר זה אדרבה מרחיקין הדבר הרחקה יתירה ומכין ועונשין עליה מותר.
<h2>דף כג.</h2>
גמ' ורמינהי האשה שנחבשה על ידי גוים. פירש"י ז"ל באשת ישראל ועל ידי נפשות אסורה שמא נתרצת לאחד מהן, אבל הגאונים ז"ל פירשו דכל שמא נתרצת לא חיישינן והכא באשת כהן דוקא דמתסרא אפילו באונס וכן עיקר, ובמס' כתובות יתבאר בס"ד, וא"ת הכא מסקינן דלא שני בין לכתחילה לדיעבד וע"י ממון היינו טעמא דשריא משום דמתיירא מפני הפסד ממונו, וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו כשירה לכהונה דכיון דנתיחדה עם הגוי נפסלה, תירצו בתוספות דביחוד דאשה גרידא ודאי שני לן בין בתחילה לדיעבד, אע"ג דבבהמה לא שני משום דבהמה שותקת ואשה צווחת ויוצאה לחוץ, אבל נחבשה הוא דמדמינן לבהמה לפי שהיא [אינה] ברשות עצמה חובשה כבהמה, ובכי האי גונא מסקינן דלא שני לן בין לכתחילה לדיעבד אי לאו משום הפסד ממונו.
ודילמא היינו טעמא דר' אליעזר כדר"י אמר רב דאר"י אמר רב הניח עליה עודא של שקין. בדין הוא דהו"מ למדחה מדקא תני סיפא וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות, דאי משום דרב יהודה שאר קרבנות מי פסול בהו עול ונדחי ליה להאי בהאי ודילמא דבסמוך, אלא דלא אצטריך להכי דמילתא דפשיטותא היא דליכא למיחש להכי דמשום הנאת פורתא לא מפסיד טובא.
<h2>דף כה:</h2>
הגרש"י ז"ל איכא ביניהו אשה חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים. ופי' דלר' ירמיה מותרת להתיחד בין האנשים כיון דאינה יפה, ולרב אידי אסורה דרב אידי לא בעי חשובה דכל אשה אפי' אינה חשובה איכא למיחש לעריות, וקשה לדבריו דהא אמרינן לעיל (כ"ב ב') דחביבה עליהם בהמתן של ישראל מנשותיהם ומי גרעה כעורה לר' ירמיה מבהמה, ואפשר דהכא בזקינה ובהמה עדיפא ליה, אבל ר"י בעל התוספות ז"ל גריס איכא ביניהו חשובה בין האנשים ושאינה חשובה בין הנשים ותרתי מילי נינהו, וה"פ ר' ירמיה אמר באשה חשובה עסקינן כלומר קרובה למלכות הלכך לשפיכות דמים ליכא למיחש אבל עריות חיישינן שמא תתרצה, ורב אידי נאדי מאוקמתיה דר' ירמיה דאי באשה חשובה כי היכי דליכא למיחש לשפיכות דמים ה"נ ליכא למיחש לעריות שהגוי מתירא מלתבוע אותה, אבל הכא לאו באשה חשובה עסקינן ואפילו הכי ליכא למיחש לשפיכות דמים דאשה כלי זיניה עליה, ואמרינן דתרתי איכא ביניהו אשה חשובה להתיחד בין האנשים דלר' ירמיה אסורה משום עריות ולר' אידי מותרת דאיהו ס"ל דבאשה חשובה היכא דליכא למיחש לשפיכות דמים ליכא למיחש נמי לעריות, ואיכא בינייהו נמי אשה שאינה חשובה להתיחד בין הנשים דלרב אידי שרי דמשום שפיכות דמים ליכא למיחש באשה ומשום עריות נמי כיון שאינה מתיחדת אלא בין הנשים שאם תשמע שיבואו שם אנשים תלך לה, אבל לר' ירמיה דחייש לשפיכות דמים אפי' בין הנשים אסורה להתיחד שמא יהרגוה הנשים עצמן או שמא יבואו שם אנשים, וא"ת תלך לה כדאמרינן לרב אידי, ליתא שכמה שערים יש להנצל מעריות שאינן מספיקים להנצל משפיכות דמים.
<h2>דף כו.</h2>
וחכמים אומרים נכרית מילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. ירושלמי ותני כן מילדת מבחוץ אבל לא מבפנים שלא תמוק העובר שבמעיה. בת ישראל לא תניק את בנה של נכרית. ירושלמי מפני שנותנת לו חיים אמר ר' יוסי הדא אמרה שאסור ללמדם אומנות כהדא תרתין אומרין בגירו זנגיא וקובטריא זנגיא לא אלפון קמון קובטריא אלפון ויתעקרון.
נכרית מניקה את בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. ומיהא שמעינן שחלב נכרית מותר, וא"ת והא בפרק חרש (קי"ד א') משמע שאינו מותר אלא במקום סכנה דתניא התם תינוק יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ואינו חושש כיונק שקץ, ואוקימנא התם משום סכנה כלומר דליכא מינקת ישראל ולא בעי אומדנא דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, וכתב שם רבינו חננאל ז"ל דמהא שמעינן דאסור להניק בנה של ישראל מן הנכרית אלא במקום סכנה כבהמה טמאה, וה"נ משמע בתוספתא דשבת, (פ"י הי"ד) דתניא התם אין יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה, ויש מי שאומר דודאי הכי קושטא דמילתא דחלב נכרית לא משתרי אלא במקום סכנה ושמעתין דהכא נמי במקום סכנה מיירי, וכי תימא א"כ מ"ט דר"מ ומאי טעמייהו דרבנן נמי דלא שרו אלא באחרות עומדות על גבה, איכא למימר כגון שאפשר להביא לו מניקה ממקום קרוב ר"מ סבר כיון דאיכא תקנתא חיישינן לשפיכות דמים, ורבנן סברי באחרות עומדות על גבה ליכא למיחש לשפיכות דמים וכיון דהשתא ליכא מינקת וסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב שרינן ליה חלב נכרית אבל בדאיכא מינקת ישראלית חלב נכרית אסור, וכן נראה מן הירושלמי דהכא משום סכנה הוא דשרי דגרסינן בירושלמי אבל נכרית מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך תני יונק תינוק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואין חושש לא משום שקץ ולא משום בהמה טמאה אלמא הא דהכא דומיא דההיא דבהמה טמאה היא ומשום סכנה כדאוקימנא התם, אבל הרשב"א ז"ל כתב דמדינא חלב הנכרית מותר דכיון דאסיקנא בפרק אע"פ דחלב מהלכי שתים מותר מנא תיתי שיהיה יותר אסור חלב נכרית מחלבה של ישראלית אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב נכרית, לפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן ומשום הכי נקט נכרית ועריבו לה בהדי בהמה טמאה אבל לא שיהיה דינן שוה שבהמה טמאה אסור ונכרית אינו אלא ממדת חסידות, וה"נ מוכח במדרש ואלה שמות רבה דאמרינן התם וקראתי לך מינקת מן העבריות וכי אסור היה למשה לינק חלב מן הנכרית לא כן תנינן אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו'.
<h2>דף כו:</h2>
להכעיס מין הוא. והכי הלכתא דכיון דרב אחא ורבינא פליגי בהא מילתא וליכא לאכרועי מיניהו מידי אע"ג דכל רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל בהא מילתא שייכי ביה קולי וחומרי וחזינן ר' יוחנן דאמר מין הוא וכדאמרינן קסבר אוכל נבלות להכעיס מין הוא קיימא לן כותיה, וכן נראה דעת [הרב] אלפסי ז"ל בהלכות וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח ושמירת נפש.
לא נצרכא שאם היתה מעלה בבאר מגררה. וא"ת אכתי קשיא אי אחותי מחתי אע"ג דלא מצי נקיט עילא כי האי גונא מבעיא, י"ל דה"ק מורידין בשידינו תקיפה ואפילו כשאין ידינו תקיפה מסבבין מיתה בידים בכל מה שאפשר כגון בחד מהני גוני, כך למדתי מדבריו של הרב הנז' בפרק הנז'.
<h2>דף כז:</h2>
מנין למילה בגוי שהיא פסולה לענין פסק הלכה קיי"ל כר"י דרב ור' יוחנן הלכה כר"י, ועוד דקראי כפשטיהו כר"י אתו דלרב צריכינן למדחי קרי ביה ותקח ותכרות, הלכך אשה כשירה למול, וישראל שמתו אחיו מחמת מילה כשר למול דהמול ימול קרינא ביה, אבל ערבי וגבעוני מהול פסולין דמולי שאר האומות כערלים נינהו כדכתיב כי כל הגוים ערלים.
מאי ה"ל למימר ארנב"י וחי בהם ולא שימות בהם. פי' ה"מ למאי דקס"ד השתא דמשום חשש ע"ז לא הניחו ר' ישמעאל אבל למאי דקס"ד מעיקרא שמפני חששא לחיי שעה לא הניחו ודאי קרא דוחי בהם לא שייך הכא כלל, אלא ע"כ מקרא שהי' לו לומר למאי דקס"ד מעיקרא היינו מדכתיב אם אמרנו נבוא העיר דמשמע מיני' דלחיי שעה לא חיישינן.
כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. פירש"י ז"ל ופליגא דרב יהודה אמר רב דאמר לעיל דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, ולדבריו לא קיי"ל כדר"י אמר רב דרב ורבי יוחנן הלכה כר"י, והרב אלפסי ז"ל כתבה להא דרבי יוחנן והשמיטה לדר"י אמר רב, נראה מדבריו שדחאה לדר"י אמר רב מקמי דרבי יוחנן, אלא שכתב בהלכות רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו והקשו עליו דהא אליבא דרב יהודה תרצינן לה כי היכי דלא תקשי ליה אבל כיון דאנן קיי"ל כרבי יוחנן ודלא כרב יהודה נקטינן פירושא דס"ד מעיקרא דרפוי ממון דבר שאין בו סכנה ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, אבל הרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל דהא דרב יהודה הלכתא היא, ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל מאי דנקיטינן בפי' דמתני' אליביה, ודרבי יוחנן לא פליגא עליה דר"י ה"ק כל מכה שהיא במקום סכנה שאיפשר לבא לידי מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן אע"ג שהיא עכשיו מכה קטנה שמא יכניס לו סם המות ויכבידנה הואיל והיא במקום סכנה, והיינו דרב יהודה, דריבדא דכוסילתא מקום סכנה דשוריאני דכולי גופא בההיא דוכתא אגידי, הלכך אפילו לרבי יוחנן אית לן לפרושי רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו, ומפני כך כתבה הרב אלפסי ז"ל, וכי תימא אמאי לא מפרשינן רפוי ממון מקום שאין בו סכנה רפוי נפשות מקום סכנה, משום דאי מוקמינן רפוי ממון בגופו לא מיקרי לגביה רפוי נפשות אלא כל שיש בו סכנה עכשיו, אבל כי אמרינן רפוי ממון בהמתו מיקרי שפיר רפוי נפשות כל מכה שהיא במקום סכנה אע"פ שעכשיו אין בה סכנה, וזה שהשמיט הרב אלפסי מימריה דרב יהודה דריבדא דכוסילתא לא לדחותה מהלכה נתכוין אלא לפי שהיא בכלל דברי רבי יוחנן דאמר דכל מכה שהיא במקום סכנה אין מתרפאין מהן וריבדא דכוסילתא נמי במקום סכנה היא. ואין זה מחוור בעיני שאין לך מקום בגוף שעל ידי סם המות לא יוכל לבא לידי סכנת נפש, שהרי אתה רואה יעקב מינאה רמא ליה סמא לרבי אבהו בשקיה ואי לאו דלחכוה הוה פסקיה לשקיה, ולפיכך נראה לי שהרב אלפסי ז"ל כרבי יוחנן פוסק ולדחותה לדרב יהודה נתכוין שכל שאין בו סכנה עכשיו מתרפאין מהן, ומה שכתב רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו ולא כתב רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה כדקס"ד מעיקרא מקמיה הא דרב יהודה, ללמדך שרפוי ממון דבהמתו מתרפאין מהן, שלא תאמר דוקא רפוי ממון דגופו מתרפאין לפי שהוא משגיח על עצמו ורואה אם הגוי מכביד עליו וגוי נמי מירתת, אבל רפוי ממון דבהמתו כיון דלא משגח עילוה זימנין דמפסיד לה גוי מיניה וישראל לאו אדעתיה הילכך ליתסר, קמ"ל דרפוי בהמתו שרי דכיון דלרב יהודה שרי אע"ג דלא קיי"ל כרב יהודה מדר"י נשמע לרבי יוחנן דלא שמעינן להו דפליגי בהכי, ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל רפוי ממון בהמתו ללמדך שבבהמתו מתרפאין מהן, ולא הוצרך לכתוב רפוי ממון דבר שאין בו סכנה שכבר נשמע מכלל דברי רבי יוחנן, כנ"ל לדעת הרב אלפסי ז"ל, וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק (י"ב) מהלכות רוצח ושמירת נפש. אבל ר"ת ז"ל אומר דכיון דמקשינן להדיא מדרב יהודה דהלכתא היא, ומדאמרינן נמי כי מתרצינן מתני' אליביה והיינו דרב יהודה ולא מדכרינן לרבי יוחנן כלל, ולפיכך הוא ז"ל מקיים את שתיהן ואומר דשלשה דינין הן, חולה שיש בו סכנה, וחולה שאין בו סכנה, ומיחוש דחושש בעצמו כריבדא דכוסילתא וכיו"ב, וכך הוא פסקן של דברים חולה שיש בו סכנה אין מתרפאין מהן משום דלא מירתת דילמא מרע נפשיה, שכיון שהיתה סכנה בחליו מימרא אמרי אינשי שמפני סכנת חליו מת ולא מפני שאינו בקי ברפואתו, אבל כשהוא חולה שאין בו סכנה מתרפאין מהן שאילו ימות יתלו הדבר בחסרון ידיעתו ויקפח פרנסתו והיינו דרבי יוחנן, אבל רב יהודה מיירי כגון שאינו חולה כלל אלא מיחוש בעלמא כגון ריבדא דכוסילתא דבכה"ג לא מתסינן מינייהו לפי שאפילו ימיתנו לא מרע נפשיה, שלא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו שהרי רפואה קלה כזו הכל בקיאין בה ועל כרחין יתלו הדבר שהגיע זמנו למות או ששונאו היה והמיתו בידים, וא"ת א"כ בפירושא דמתני' דמקשינן מדרב יהודה לימא ליה מתני' בחולה ובכה"ג אפי' רב יהודה מודה, יש לומר דכיון דקתני מתרפאין מהן סתמא, משמע ליה בין בבריא בין בחולה.
<h2>דף כח.</h2>
חושש הוא דלא הא כייבי ליה טובא שפיר דמי. כלומר דככי ושיני הרי הן כמכה של חלל, וא"ת ומאי קושיא דילמא שאני גמיעה דכיון שאין בה איסור כלל אע"ג דלאו סכנתא היא כיון דכי כייבי ליה טובא שפיר דמי ולא גזרינן משום שחיקת סמנין, ויש לומר דאי לאו משום סכנתא לא הוה שרינן לגמוע ולפלוט כיון דאיכא תקנתא כדתני סיפא אבל מגמע ובולע.
ת"ש דר' יוחנן חש בצפדינא וכו'. אלמא מכה של חלל היא, וא"ת ומאי קושיא שאני הכא דליכא מלאכה דאורייתא וכיון שאינו אלא שבות בעלמא ראוי להתירו אפי' במקום שאין בו סכנה, וכדאמרי' בפ' מפנין צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת, י"ל ה"מ בחולה אבל מיחוש בעלמא שאדם מתחזק והולך עמו כבריא בשוק כגון צפדינא וכיוצא בה אי לאו משום סכנה אפי' שבות בעלמא לא היינו מתירין בו, עוד יש לומר דכי שרינן בחולה שאין בו סכנה שבות של דבריהם ה"מ שבות דאמירה לגוי דלית ביה מעשה אבל על ידי ישראל אפי' שבות של דבריהם אין מתירין בו אלא היכא דאיכא סכנת אבר, לפי שיותר הוא חמור שבות של דבריהם על ידי ישראל ממלאכה גמורה על ידי גוי, ולפנינו נאריך עוד בזה בס"ד.
והא ר' אבהו דאדם חשוב הוא ואילו יעקב מינאה רמא ליה סמא בשקיה. וא"ת ר' אבהו היכי הוי מיתסי ממיני והא אמרינן לעיל דאין מתרפאין מהן אפי' לחיי שעה, תירצו בתוס' דהני מילי כגון שהמינין באין לרפאות על ידי לחשים דאיכא סרך דעבודה זרה, והכי משמע בירושלמי דאמרינן גבי עובדא דבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שבא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו בשמו של יש"ו בן פנדרא, אבל רבי אבהו כי הוה מתסי מיעקב מינאה על ידי סם הוה ומשום הכי שרי, וא"ת אי הא דתניא אין מתרפאין מן המינין בלחש של ע"ז דוקא מתוקמא מאי איריא מן המינין אפילו מכל גוי נמי ליתסר, איכא למימר דמן המינין חושש לכל לחשים שלהם אבל מן הגוי מתרפאין ממנו בלחש סתם אא"כ הוא יודע שהוא מזכיר בו שם של ע"ז, והכי מוכח בירושלמי דאמרינן התם בר בריה דרבי יהושע בן לוי הו"ל בלע אתא ההוא גוי ולחש עליה אמר ליה מאי אמרת עלי אמר ליה מלת דפלן אמר ליה ניחא ליה דלימות ולא אשמע הדא מילתא, אלמא דסתם לחשין של גוים מותרין ואינו אסור אלא בידוע אא"כ הוא מין.
<h2>דף כח:</h2>
מאי טעמא דשוריאני דעינא בלבא תלו. מיהא שמעינן דמשום סכנת אבר אחד אין מחללין את השבת אא"כ יש בדבר סכנת מיתה, דטעמא דשוריאני דעינא בלבא תלו הא לאו הכי משום סכנת עוורון לחוד אין מחללין את השבת, וכן פירש"י ז"ל דכי קס"ד מעיקרא דלמשחק ואתויי סמנין לא משום דהוה ס"ל דלאו סכנת נפשות הוא אלא סכנת עורון, ושמעינן נמי דכל היכא דאיכא סכנת אבר אע"פ שאין מתירין בו מלאכות של תורה מלאכות של דבריהם מתירין בו אפילו על ידי ישראל שהרי אפילו היכא דשחיק סמנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סמנין אפילו הכי שרינן ליה על ידי ישראל, וכיון שאנו מתירין שבות על ידי ישראל כל שכן אמירה לגוי במלאכה גמורה שיותר הוא חמור שבות על ידי ישראל ממלאכה גמורה על ידי גוי כמו שיתבאר בס"ד, ומיהו כי שרינן אפילו שבות על ידי ישראל הני מילי היכא דאיכא מיהא סכנת אבר אבל חולה שאין בו לא סכנת אבר ולא סכנת נפש נהי דשרינן ביה מלאכה גמורה על ידי גוי וכדאמרינן בפרק מפנין צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת אין מתירין לו על ידי ישראל אפילו שבות של דבריהם, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק יום טוב שחל (כ"ב א') אמימר שרא למכחל עינא מגוי בשבת ואמר ליה רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא בריה דרב עילאי כל צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה ומר הא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש, והרי איסורו של כוחל אינו אלא מדבריהם כדאיתא בפרק המצניע ואפ"ה לא שרינן ליה על ידי ישראל היכא דליכא אפילו סכנת אבר, אלמא דחולה שאין בו אפילו סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא על ידי גוי אבל לא על ידי ישראל כלל, ומסתברא דכי שרינן ליה על ידי [גוי] הני מילי בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא, ולא עוד אלא אפילו דברים שהן מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחים שלרפואה הוא מתכוין, זו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, ואמרינן לעיל דאפילו היכא דכייבי ליה טובא חושש קרי ליה לפי דבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא. נמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין על ידי גדולי ישראל, אין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר צרכיו במלאכות דאורייתא נעשים על ידי גוי, ובשל דבריהם אפילו על ידי ישראל, אין בו אפילו סכנת אבר אלא חולי בעלמא צרכיו נעשין על ידי גוי אפילו במלאכות של תורה אבל לא על ידי ישראל ואפילו בשל דבריהם, מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין בו כלום ולא עוד אלא שאפילו דברים המותרים לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה, זהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים הללו בספר תורת האדם.
<h2>דף כט.</h2>
ישראל המסתפר מגוי רואה במראה. וא"ת דמהכא משמע דמותר לאיש להסתכל במראה וליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ובפרק שואל בשבת נמי משמע הכי דתנן התם דאין רואין במראה בשבת אוקי' לה בגמ' במראה של מתכת ומשום השרת נימין הא בחול או אפילו בשבת כשאינה של מתכת מותר, ואילו בתוספתא (פ"ג ה"ב) תניא התירו לבי ר"ג לראות במראה מפני שהם זקוקים למלכות, והכי איתא בירושלמי, ויש לומר דבכל מקום שרגילין האנשים במראות הנשים מותר וליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ושמעתא דהכא ומתני' דשבת ותוספתא נמי בהכי איירי ואפ"ה הוצרכו להתיר לבית רבן גמליאל לפי שהחברים היו נמנעים מכל מקום, וכי ההיא דאמרינן (במכות) [בפרק שני נזירים נ"ט א'] בההוא גברא דאתחייב נגדא בבי דינא דרבי אמי דלייה לדרעיה ואיגלי בית השחי דידיה חזייה דלא מעבר שער א"ל שבקיה דמן חבריא הוא דין, והיינו לפי שבאותו מקום נהגו האנשים להעביר שער של בית השחי ושל בית הערוה וזה שלא העביר הכיר שהיה מן החברים, דאי לכולי עלמא הוה אסיר היכי קאמר משום דחזייה דלא מיעבר דמן חבריא הוא, ומכאן הורו הגאונים ז"ל להעביר שער של בית השחי ושל בית הערוה במקום שנהגו.
<h2>דף ל.</h2>
יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין אלונתית כברייתה מותרת. פרש"י ז"ל אלונתית של גוים אסורה מפני שמערבין בהם יין אבל אלונתית כברייתה שעשאה ישראל ולקחה גוי ממנו מותרת דלא מנסך לה, ומדבריו למדנו שתבשיל שנתערב בו יין אין חוששין בו משום מגע גוי, אבל רבינו חננאל ור"ת ז"ל פירשו דאלונתית מתחילה אין בה יין והיינו כברייתה כלומר מן האוצר ומשום הכי שריא אבל כשמוכרה על יד על יד נותן לתוכה יין ומשו"ה אסורה, והכי מוכח בפירקא קמא דחולין דבלא יין אלונתית שמה דאמרינן התם הלוקח יין לתת לתוך אלונתית, ומ"מ כתב בעל התרומות ז"ל שיש ראיה להתיר תבשיל שלנו שנתערב בו יין ונוגע בו גוי מדתניא בתוספתא (פ"ה ה"ו) אלונתית של גוים אסורה מפני שתחלתה יין ביד גוי אלמא מדמסיים בה שהיא תחלתה יין ש"מ שאם היתה תחלתה אלונתית ביד גוים כגון שערב בה ישראל יין ובאה לידם כשהיא מעורבת שריא וכדדייקינן בגמרא דילן גבי חומץ ויין מבושל. ולענין יינמלין אי מתסר במגע גוי אי לא, לא שמעינן בגמרא דידן מידי, אבל בירושלמי גרסינן רבי יצחק בר נחמן בשם ריב"ל מתוק מר וחד אין בהם משום גילוי רבי סימון בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך, רבי סימון מפרש החד קונדיטון וקונדיטון היינו יינמלין האמור כאן שמצינו במדרש בפרשת בחדש השלישי נמשלה התורה לקונדיטון מהו יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כן, והשתא איכא לספוקי אי אמרינן דרבי יצחק בר נחמן ור' סימון לא פליגי אלא דתרווייהו משמיה דריב"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולפי זה נלמוד מן הירושלמי דאין ביינמלין משום מגע גוי, או שנאמר דפליגי אליבא דריב"ל ר' יצחק בר נחמן אמר משמיה דאין בהם משום גילוי אבל משום יין נסך יש בהם ור' סימון אמר משמיה דכי היכי דאין בהם משום גילוי ה"נ אין בהם משום יין נסך, ואם יהיה פירוש הירושלמי כך יש לי לפסוק הלכה כר' יצחק בר נחמן דגמרא דילן אתיא כותיה שהרי בסמוך הביאו מימרא דריב"ל דאמר שלשה יינות הם ואין בהם משום גילוי ולא הזכירו בהם יין נסך, אבל מ"מ הסברא מכרעת שכל שיש בו פלפלין הרבה ונשתנה טעמו וריחו יצא מתורת יין, ולפיכך נאמר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומיהו צריך שיהו בו השליש מפלפלין דהכי אשכחן בירושלמי לענין גילוי שאמרו שם בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי שאל לרבנן דקיסרין ואסרין ולא כן אמר ר' יצחק בשם ר' יהושע בן לוי המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי רבנן דקסרין בשם ר' יודה בר טיטוס בההוא דשחיק חד לתלתא משמע דהוא הדין ליין נסך, וכתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש בו פלפלין כשיעור הזה אע"פ שאין בו דבש אין בו משום מגע גוי שבכלל קונדיטון הוא, תדע שהרי בגמרא דילן פירשו החד חמר ופלפלין, ומה שאמרו במדרש שיש בו דבש [מפני שהעושין אותו בדורות ההם נותנין בו דבש] אבל אפילו לא נתן בו דבש קונדיטון הוא ואין בו משום יין נסך. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מהלכות מאכלות אסורות שהורו גאוני המערב שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם הגוי, והקשו עליו דאע"ג דלדידן פסול דילמא אינהו מנסכי ליה מידי דהוה איין מזוג דמפסיל לדידן, כדתניא בספרי ונסכו רביעית ההין לכבש האחד האי אתה מנסך ואי אתה מנסך את המזוג, והכי מוכח בפרק המוכר פירות דאמרינן התם אלא למעוטי יין המזוג כלומר שכיון שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אין מקדשין עליו דאלמא דיין מזוג פסול לגבי מזבח, ואפ"ה אסיקנא דיש בו משום יין נסך שאין כל הפסול לגבי מזבח נפסל לתקרובת שלהם דהא אינהו מקרבי פירות דקל טב שהוא דבש שאסרה תורה, ועוד שאפילו תאמר שאין בו משום חשש עבודה זרה אע"פ כן יש לאסרו משום בנותיהן שכל שלא נשתנה טעמו וריחו יש בו משום איקרובי דעתא אלא שבזו יש לומר שלא גזרו אלא על יין הראוי לנסך שעיקר גזירתם אחששא דניסוך אסמכוה, והכי מוכח הא דאמרינן עלה דמתניתין דתנן יין של גוים אסור מנא לן אמר רבה בר אבוה דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו.
יין מבושל אין בו משום גלוי ואין בו משום יי"נ. כתב הראב"ד ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל הכי דייקי גאונים הראשונים כיון שהרתיח נעשה מבושל אבל הרמב"ן ז"ל כתב שכשנחסר ע"ג האור ממדתו נעשה מבושל מדגרסינן בירושלמי אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממדתו, ואפשר דהא ודאי אחת היא שע"י רתיחה הוא מתמעט. יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך. איכא מ"ד דכי אמרינן דיין מזוג יש בו משום יין נסך הני מילי היכא דליכא טפי משלשה חלקי מים אבל איכא מיא טפי לאו חמרא הוא ואין בו משום יין נסך, והביא ראיה מדאמרינן בפרק המוכר פירות שמרי יין מברכין עליהן שהכל אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן ואמר רבה רמא תלתא ואתא ארבעה כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק הוה ליה פלגא חמרא ולא כלום הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי ופלגא נפיק, אלמא דלכולי עלמא אי תלתא נפיק לאו חמרא הוא כיון דאיכא טפי מעל חד תלתא מיא, ואינה ראיה דהני מילי בשמרים דכי איכא טפי מעל חד תלתא מיא קיוהא בעלמא הוא אבל יין גמור כל היכא דאיכא טעם יין ומראה יין יש בו משום יין נסך. וכתב הרמב"ן ז"ל דאע"ג דלפום דינא דגמרא משמע דיין היוצא מן השמרים עדיף טפי מיין היוצא מן החרצנים מדאקשינן בפרק אלו עוברין (מ"ב ב') וסבר רבי יהודה תמד לאו בר עישורי הוא והתנן המתמד ונתן מים במדה ויצא כדי מדתו רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ומשנינן לא קשיא הא בדחמרא הא בדפורצני ופירש רש"י ז"ל דבשמרים מחייב רבי יהודה ובפורצני פטר, וליכא למימר איפכא דהא מוכח בהדיא בפרק המוכר פירות דההיא דהמתמד בשמרים הוא, ושמעינן מינה דכל היכא דבשמרים אינו יין כל שכן בדפורצני והילכך לא מיקרי יין עד דרמא תלתא ואתא ארבעה [מיהו] הני מילי בפורצני דידהו שהיו דורכין אותן בגת והיה יוצא מהן כל לחלוחית שבהן ובכי האי גונא כל היכא שאינו יוצא יותר ממדתו לאו חמרא הוא אבל בפורצני שלנו שהם נדרכים ברגלי אדם ורמו בהו מיא והיין נמשך מאיליו אין להקל בכך שהרי ברוב הפעמים אינו מוציא כדי מדתו ואפי' הכי חמרא מעליא הוא לפי שהפורצנין עצמן בולעין המים והיין יוצא מאיליו הילכך הכל לפי טעמו וריחו, והראב"ד ז"ל כתב דביין נסך דחמיר לא אזלינן בתר הני שיעורי דהא אמרינן בפרק המוכר פירות ושל הקדש לעולם אסור משום דחמיר ויין נסך הרי הוא חמור כהקדש, וזו אינה ראיה אלא לשמרים של גויים דאע"ג דרמא בהו מיא כמה זימני אסיר דהא מיערב בהו חמרא דאיסורא דומיא דהקדש אבל לשמרים שלנו שנתן עליהם מים ונגע גוי במה שיוצא מהן אינה ענין.
חמרא דאקדים עד תלתא יומי יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך. רבא לטעמיה דאמר בפרק בתרא דמכלתין (ס"ו ב') ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, אבל לאחר שלשה ימים משהתחיל להחמיץ חומץ הוא וחומץ אין בו משום יין נסך כדאמרינן לעיל, אבל ר"ת ז"ל היה מנהיג איסור בחומץ שלנו שנגע בו גוי עד שנים עשר חדש ומשום דאיכא חלא דשתו ליה רובא דאינשי, וכן דעת הרמב"ן ז"ל בכל העשוי לשתותו על ידי הדחק משום פירצא וכן היה ר"ת ז"ל מנהיג איסור במגע גוי בבוסר לפי שאין אנו יודעין מתי קרוי בוסר ויש בני אדם שקורין בוסר למה שאחרים קוראין לו יין, וכתב בתשובותיו וכבר היתה שנה שלא נתבשלו הענבים והיו כולן טעם בוסר ולדברי המתירין לא נהגו בו איסור יין נסך באותה שנה.
<h2>דף לא.</h2>
ומפתח וחותם ביד ישראל. פירש"י ז"ל מפתח או חותם, וכדבריו נראה מדאמרינן בסמוך ורבי יוחנן אמר אפילו יין משתמר בחותם אחד ומוקמינן לה כרבי אליעזר משמע דלרבי אליעזר בחותם אחד בלבד סגי, ועוד ראיה מדאמרינן בשמעתין אמר ר' זירא לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן ואם איתא דלר' אליעזר מפתח וחותם בעי ולרבנן לא סגי להו בהכי אלא בשני חותמות גמורים שאינן מחשבין מפתח כחותם לפי שאין זיופו ניכר ל"ל לר' זירא לאוקומיה להנך ברייתות חדא כר' אליעזר וחדא כרבנן תרוייהו הו"מ לאוקומיה כר"א והא דתניא מותר בשתיה במפתח וחותם והא דתניא אסור בשתיה ומותר בהנאה בחותם אחד בלחוד, אלא ודאי לר' אליעזר במפתח או בחותם סגי ולא מצי לאוקומה ההיא דאסיר דאסר בשתיה ומותר בהנאה כר"א דאי בחותם אחד אפילו בשתיה שרי ואי בלא חותם כלל אפילו בהנאה אסיר, ופסקינן בשמעתין הלכה כר' אליעזר ולפ"ז מפקידין יין ביד גוי בחותם אחד, והכי משמע בפרק כל כתבי דלר' אליעזר יין מותר בחותם אחד בלחוד מדאמרינן התם התיר להם חנינא לבית רבי לשתות יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר אי משום אימתא דבית נשיאה אלמא דלרבי אליעזר בחותם אחד בלבד סגי ואיכא למידק מדאמרינן לקמן אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד ויין מכלל חבי"ת הוא ואפ"ה אסר ליה רב בחותם אחד ואם כן קשיא דרב אדרב, ועוד דלענין הלכה משמע דחותם בתוך חותם בעינן מדשקלינן בסוגיין היכי דמי חותם בתוך חותם ואם איתא דלר' אליעזר בחותם אחד סגי ליה לדידן דקי"ל כותיה מאי נפק"ל מינה היכי דמי חותם בתוך חותם הא בחותם אחד סגי, וי"ל דרב אדרב לא קשיא דהא חזינן בסוגיין דהא דאמר רב הלכה כרבי אליעזר אמוראי נינהו דמר אמר לה משמיה דרב ומר אמר לה משמיה דזעירי הילכך מאן דאמר לה הכא משמיה דרב לא אמר בההיא דלקמן [דאמר רב] דאסור בחותם אחד אלא חבי"ת אבל יין לא, ומאן דאמר לה הכא משמיה דזעירי דהלכה כרבי אליעזר אמר בההיא דרב חבי"ת דלדידיה לא ס"ל דרב פסיק הלכה כר"א, ומיהו אנן כרבי אליעזר קיי"ל דהכי הוא מסקנא דסוגיין, ועוד מדאמרינן בפרק השוכר וכי מאחר דקיי"ל כר"א דלא חייש לזיופא וכו', וסוגיין דאמרינן היכי דמי חותם בתוך חותם [לא קשיא דהכי קאמרינן היכי דמי חותם בתוך חותם] ונפקא מינה לרבנן אפילו ליין, ולדידן דקיי"ל כר"א נפ"מ לחלב ובשר ותכלת דבעו חותם בתוך חותם כדאיתא לקמן בפרקין, ומשום דבכולה סוגיין ביין עסקינן נקט רבא למלתיה בכליהן של יין דהיינו נאד וחביתא דלענין הלכתא לגבי יין לא נפקא לן מידי, נמצא שלפי שטה זו מפקידין יין ביד גוי בחותם אחד. אלא מיהו קשיא טובא מדאמרינן לעיל אמר רב אשי אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם ודכותה נמי ביין מבושל מכלל דביין גמור ס"ל לרב אשי דצריך חותם בתוך חותם, ואף בזו תירצו דרב אשי לתרוצא דמתניתין אתא דמקשינן עלה פשיטא משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה ואתא רב אשי לתירוצא ומשום דלא משכח לה פתרי אליביה דרבי אליעזר מוקי לה אליבא דרבנן אע"ג דלא קיי"ל כוותייהו, כי היכי דלא תיקשי לן מתני' דכי קתני שהיה תחלתו יין הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם, ואי לרבי אליעזר פשיטא דאפילו יין בחותם אחד סגי ליה, ואין זה מחוור בעיני דודאי אנן לא שמעינן ממתני' דחומץ שלנו ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם דתנא לאו בהכי עסיק כלל ורב אשי ה"ק הא אתא לאשמעינן דחומץ שלנו לא מנסכי ליה גוים וכיון שכן בחותם אחד סגי, כיון ששמעינן ממתני' דלא מנסכי ליה, ואם משום חלופי מפשט פשיטא לן דכיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, וכיון דתנא דמתני' לאשמועינן דחומץ לא מנסכי ליה קאתי ה"נ מצינן לתרוצה אליבא דר' אליעזר כדמתרצינן לה אליבא דרבנן, אלא ודאי משמע דרב אשי ס"ל דצריך חותם בתוך חותם וכיון דבתרא הוא קיי"ל כותיה, ועוד ראיה דחותם בתוך חותם בעינן מדאמרינן בסוף מכילתין (ע"ד ב') רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אברצייהו ופירש רש"י ז"ל משום חותם בתוך חותם ואם בכליהם של יין בעינן שני חותמות כש"כ ביין עצמו, ואם כן קשיא שמעתין דמסקינן הכא ובפרק השוכר דהלכה כרבי אליעזר, ונראין דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל שפירשו דכי מסקינן כרבי אליעזר דשרי בחותם אחד הני מילי כגון שישראל זה שחתמו והפקידו ביד גוי חוזר ורואה חותם שלו כשהגוי מחזירו לו דבכה"ג גוי מירתת ולא מזייף כלל שבכענין שהוא לוקח ושוכר בית בחצרו של נכרי שנחלקו בה ר' אליעזר וחכמים, אי נמי בשולח יין לחבירו ומודיע לו מתוך כתבו ענין חותמו היאך הוא וגוי יודע בכך ואותו ישראל שנשתלח לו מוצא החותם באותו הענין שהודיע לו ישראל חבירו ובכי האי גוונא שרי בחותם אחד וכי אמרינן בכולהו סוגיין דבעינן חותם בתוך חותם הני מילי בשולח יין לחבירו ואינו מודיע לו ענין חותמו היאך הוא דבכי האי גוונא בעינן שני חותמות, אבל אחרים אומרים שמחלוקתן של רבי אליעזר וחכמים שר"א מיקל לעשות מפתח כחותם אע"פ שאין זיופו של מפתח ניכר וסגי ליה לר"א במפתח וחותם כאילו היו שני חותמות, וחכמים אוסרים דס"ל דשני חותמות גמורים בעינן, ופסקינן כרבי אליעזר דבמפתח וחותם סגי והיכא דליכא מפתח בעינן שני חותמות והיינו כולהו סוגיין דבעו ביין חותם בתוך חותם, ולפ"ז כי אמר רבי יוחנן אפילו יין משתמר בחותם אחד בהדי מפתח קאמר, וההיא נמי דבפרק כל כתבי דאמרינן דלרבי אליעזר יין הבא בקרונות של גוים מותר בחותם אחד כגון שהיה מפתח בידם של בית רבי מתוקמא, נמצא שלפי שיטה זו מפקיד יינו אצל נכרי לא סגי ליה לעולם אלא או במפתח וחותם או בשני חותמות, וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות מאכלות אסורות ואף דברי בעל הלכות גדולות ורבינו אלפסי ז"ל מטין כן, וכתבו בשם רבינו יצחק ז"ל דשתי אותיות הוו כשני חותמות.
<h2>דף לא:</h2>
אם מכיר חותמו וסתמו מותר. לפי דברי רבותינו הצרפתים ו"ל שכתבנו לעיל בסמוך הא דבעינן הכא מכיר דוקא בחותם אחד אבל בשני חותמות אפילו אינו מכיר כגון שולח לחבירו ואינו מודיעו ענין חתימותיו כל שהודיעו שהוא חתום בשני חותמות ומוצא אותן כן שרי, אבל אחרים אומרים דאפילו בכמה חותמות בעינן שיכיר, והאי מכיר פירש הראב"ד ז"ל בטביעות עינא ולפיכך כתב שהשולח יין לחבירו ביד גוי אין סימן מועיל לו שהרי לא היה בו עליו טביעות עינא ולפיכך אין לו תקנה אלא דוקא בכתיבה בפי הכלי לפי שאין אותו סימן יוצא מתחת ידי גוי לעולם, אבל אחרים אומרים דכי אמרינן מכיר לאו בטביעות עינא קאמר אלא שמודיעו לחברו ענין חתימותיו היאך הם וחבירו עומד עליהם ומוציא אותם כענין שהודיע לו.
מפני מה אמרו שכר של גוים אסור. כתבו בתוספות שהשכר לא אסרוהו ראשונים לפיכך אין איסורו שנוי לא במשנה ולא בברייתא אלא שהאמוראין היו פורשין הימנו אי משום גלוי אי משום חתנות, ואיפשר שמפני כך הקלו עליו כדאמרינן רב פפא מפיק ליה לבבא דחנותא ושתי, ואילו בפת שלא נאסר כמו כן אלא משום חתנות אמרינן לקמן גבי אבוה דהוה אכיל ליה אמצרא דמתא דלא לישתעו מיניה, אי נמי טעמא דמילתא דמפני שהפת הכל צריכין לו ועוד שהוא מעשה נשים אלים חתנות דידיה טפי משכר.
<h2>דף לב.</h2>
האי חלא דשכרא דארמאי אסיר משום דמערבי ביה דורדייא דיין נסך. מכאן אסרו בתוספות ליקח יין רימונים מגויים אא"כ בא מן האוצר שמא ערבו בו חומץ שלהם שדמיו קלים ממנו, והכי מוכחא ההיא דאמרינן בסוף פירקין וכן יין תפוחים של גויים הבא מן ההפתק ומן האוצר מותר והנמכר לחנוני בקטולזא אסור מפני שמערב בה יין נסך, ומכאן יש לדון ליין של רימונים, אבל במקומותינו נהגו ליקח יין רימונים מן הגויים וכן נ"ל דשרי דכיון דיין של רימונים לרפואה מוכרין אותו ואיכא קפידא אם נתערב בו חומץ אם לאו ללוקחו מן התגר שרי דכל היכא דאיכא למקפד טפי עלה דמילתא תגר לא מרע נפשיה ואע"ג דליכא למיקם עליה, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק הקומץ רבא (מ"ג א') הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו' מן תגר כשרה מן ההדיוט פסולה וטעמא דמילתא משום דתגר לא מרע אנפשיה ואע"ג דליכא למיקם עלה דמילתא דתכלת אין לה בדיקה, וכדאמרינן התם ומשום טעימה.
והא הכא דרוצה בקיומו על ידי דבר אחר. איכא למשמע מיהא דלמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור לאו דוקא בחרס הדריאני אלא אפילו בכל כליהן של גויים, דהא מקשינן הכא למאן דשרי בחרס הדריאני מנודות הגויים מכלל דלמאן דאסר אתי שפיר דכי היכי דאסר בחרס הדריאני אסר נמי בכל כליהם של גויים, ולפ"ז לדידן דקיי"ל כמ"ד דרוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור אסור לתת מים בכליהן של גויים ולהשתמש בהן כלל, ואין זה מחוור דהא שרינן לקמן לתת לתוכן שכר, ולפיכך נראה דמאן דאסר דוקא בחרס הדריאני שכיון שבליעתו מרובה הו"ל כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה, וכן נמצא במקצת נוסחאות ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור מ"ש קנקנים דשרו בהנאה אמר לך התם ליכא איסורא בעיניה הכא איכא איסורא בעיניה, ולפ"ז (הלכך) כי אקשינן מנודות הגויים בדרך קל וחומר מקשינן כלומר בשלמא למאן דאסר איכא למימר דלאו דוקא בחרס הדריאני אלא הוא הדין לנודות אבל למאן דשרי ודאי קשיא, א"נ ה"ה דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך לדידך מי ניחא ודכותה טובא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר, ולפי שאין דין זה נוהג אלא בחרס הדריאני השמיטו הרב אלפסי ז"ל לפי שאינו מצוי עכשיו.
<h2>דף לב:</h2>
ומני ר' יהודה בן בתירא היא. פי' דמדתנן מפני שהוא כזבחי מתים משמע דהרי הוא כמת ממש ואף לענין טומאה, ומני ריב"ב היא דאילו לרבנן דפליגי עליה דוקא איסור הנאה אית להו אבל טומאה לא דכיון דאסור איסור אכילה בדאורייתא סברי רבנן דאתא דוד ואמר דבההוא איסור יש בו איסור הנאה אבל טומאה שלא הוזכרה בתורה לא דרשי לה מההוא קרא.
<h2>דף לג.</h2>
ה"ג רש"י ז"ל נודות הגויים חדשים גרודים מותרים ישנים ומזופפין אסורים. ופי' גרודים והם חדשים מותרים דבכניסת יין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס אסור לאלתר, ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסורים ישנים איידי דכניס בהו יין זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפילו בחדא זימנא בלע זפת ליין אלו דברי רש"י ז"ל, ולא נתברר לנו מדבריו אם נודות הללו דבר שמכניסין בהן לקיום אם לאו, אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב שאין מכניסן לקיום, ויש שדקדקו כן אף מדברי רש"י ז"ל עצמו שכתב לקמן גבי אבטא דטייעי שהוא כמכניסו לקיום מפני שהולכי דרכים נושאין אותו למרחוק מלא יין הא שאר נודות אין מכניסן לקיום, ואם לזה נתכוון רש"י ז"ל למדנו מפירושו שכל הכלים של עור ושל עץ שאין מכניסן לקיום שנשתמש בהן גוי זמן מועט מותרין בהדחה בעלמא אבל כל שנתישנו ביד גוי זמן רב או שהן זפותין צריכין הכשר גדול דהיינו עירוי, דכיון דקתני סתמא אסורין משמע דצריכין עירוי דאסורין הכי משמע כדגרסינן בפרק השוכר הגת והמחץ והמשפך של גוים רבי מתיר בנגוב וחכמים אוסרין כלומר דצריכין עירוי והני מילי בשאר כלים [אבל בכלי חרס אפילו חדשים שלא נשתמש בהן יין אלא זמן מועט אע"פ שהן כלים] שאין מכניסן לקיום דומיא דנודות צריכין עירוי [שהרי כתב רש"י ז"ל ודוקא נודות אבל כלי חרס אסור לאלתר], וא"ת והא אמרינן בפרק השוכר (ע"ד ב') רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אשולייהו אלמא קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרי ביה רבנן והא התם כלי חרס הן ואפ"ה אמרינן דמשום שמכניסן לקיום גזרו רבנן בלפי שעה הא לאו הכי משמע דלא גזרינן אפילו בשל חרס, י"ל הני מילי בגולפי דידן אבל דידהו שתחילת תשמישן בידי גוים אפילו אין מכניסן לקיום אסורין מיד, וה"נ מוכחא ההיא דכסי דבסמוך וכמו שאפרש שם בס"ד, ולפי שטה זו שפירשנו הא דאצריך ר' ירמיה בהנהו דבר טייעא מלוי ועירוי ואע"ג דלכאורה משמע שלא נשתמש בהן זמן מרובה משום דזפותות הן וכל שהן מזופתות בלעי טובא בין בשעה שהן זופתין אותן בין לאח"כ הא אם לא היו זפותות כיון שלא נשתמש בהן אלא זמן מועט בשכשוך שרי, וכדתניא הכא חדשים מותרין מפני שהנודות דבר שאין מכניסן לקיום הן, כך נראית שטתו של רש"י ז"ל. ומה שפירש בחדשים וישנים שהחדשים רוצה לומר תשמיש מועט וישנים תשמיש מרובה אינו מחוור דהא תניא כי האי לישנא ממש בברייתא דבסמוך גבי קנקנים שהן של חרס דחדשים מותרין וישנים אסורין ובאותה ברייתא אי אתה יכול לפרש כן דחדשים מותרין ע"כ בשלא נשתמש בהן כלל שאם נשתמש בהן אפילו שעה אחת כיון דכלי חרס הם ומכניסן לקיום כדמוכח בפרק השוכר אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן, וכיון שכן ע"כ כלים שנשתמש בהן פעם אחת ישנים קרי להו וחדשים כגון שלא נשתמש בהן כלל וא"כ חדשים דהכא ישנים דהתם, וכן הדין היוצא לנו משטתו של רש"י ז"ל דכלי עור ועץ אע"פ שאין מכניסן לקיום כל שנתיישנו ביד גוי צריכין עירוי אינו נראה דהא אמרינן בסמוך הני כובי דארמאי דבר שאין מכניסן לקיום הוא וכל דבר שאינו מכניסו לקיום משכשכן במים ואינו חושש, וכן נמי חצבי שחמי ופתואתא דבי מכסי משום דהוו ככלי עץ וכמו שאפרש בס"ד אמרינן בסמוך דכיון שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין, ומדקאמר סתמא ולא מפליג בין חדשים לישנים משמע דאפילו ישנים כל שאין מכניסן לקיום מותרין ואפילו בשכשוך, וכן מעשים בכל יום בכוסות של עץ שנתיישנו ביד גוי שמשכשכין אותם ושותין בהן, אלא ה"פ דהני נודות דבר שמכניסן לקיום הן, וה"ק חדשים מותרים כלומר אם נראה לו שהם חדשים גמורים שלא נשתמש בהן כלל סומך על טביעות עין שלו ומותרין, ישנים כלומר שנשתמש בהן כל עיקר אסורין שכיון שמכניסן לקיום הן ואפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן [וכפשטא] דההיא בפרק השוכר דאמרינן כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ומדקאמר סתמא כל דבר משמע בין כלי חרס בין שאר כלים אע"ג דהתם בגולפי איירינן, וכן כל שהן מזופפין אפילו רואה אותם שהן חדשים גמורין אסורין שהדבר ידוע שנכנס בהן יין בשעת זפיתה, נמצא פסקן של דברים לפי פירוש זה שכל הכלים של עור ושל עץ שמכניסן לקיום אפילו לא נשתמש בהן אלא לפי שעה צריכין עירוי אבל כל שאין מכניסן לקיום אפילו נתיישנו ביד הגוי מותרין בשכשוך וכדמוכחא ההיא דכובא דארמאי אבל בכלי חרס אפילו אין מכניסן לקיום כל שתחלת תשמישו ביד גוי צריכין עירוי וכדעתו של רש"י ז"ל בזה, והכי מוכחא ההיא דכסי דבסמוך, אלא שיש חולקין בדין זה של כלי חרס שאין מכניסו לקיום וכמו שנפרש בע"ה. ויש שגורסין כך נודות הגוים גרודין מותרין מזופתין אסורין, וכך פירושה נודות הגוים שאין מכניסן לקיום גרודין הרי אלו מותרין אע"פ שהן ישנים מזופפין אסורין אע"פ שהן חדשים שבשעת זפתן מכניסין בהן יין למתקן, וגירסא זו ופירושה עולה לטעם אחד עם השטה שפירשנו בסמוך שכלי עור ועץ שאין מכניסן לקיום אפילו ישנים מותרין בהדחה, אלא שהוספנו ללמוד מגירסא זו שכל הזפותין אסורים אע"פ שאין מכניסן לקיום דזפת בלע טובא, שאילו לפי השטה של מעלה היה איפשר לומר דכל שאין מכניסן לקיום אפילו זפותין מותרין, וטעמא דברייתא דקתני מזופתין אסורין מפני שהן כלים המכניסן לקיום ואפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן אבל לא שיהיה הזפת מוסיף באיסורן, אבל מגירסא זו למדנו דין זה וה"נ מוכח בסוף פרק השוכר בברייתא דתניא התם ואם היו מזופתות אסורות שהזפת מוסיף באיסורן של כלים, ומ"מ אם קלף זפתן מותרין בשכשוך כיון שהן כלים שאין מכניסן לקיום שאין הזפת מוסיף באיסורן של כלים אלא בזמן שזפתן עליהן דזפת בלע טובא אבל לא שנאמר שהזפת יבליע הכלי עצמו יותר ממה שהיה בולע אילו לא היה מזופת, והראיה מדמקשינן בפ' השוכר גבי הגת והמחץ והמשפך דרבי מתיר בנגוב ממתני' דתנן ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ואם איתא שהזפת מבליע את הכלי יותר ממה שהוא בולע בלא זפת מאי קושיא שאני התם שהיה מזופת כבר, אלא לאו ש"מ שאין הזפת מבליע את הכלי אלא זפת עצמו בולע, ולפיכך כל שנקלף זפתו הרי הוא כאילו לא היה מזופת מעולם. וא"ת היכי אמרינן הכא דכל שאין מכניסו לקיום אפילו נתיישן ביד גוי בשכשוך בעלמא שרי והתניא בברייתא בסוף פרק השוכר דגב הגת ומחץ ומשפך של עץ ושל אבן ינגב והנהו אין מכניסן לקיום נינהו וכדתניא בההיא ברייתא ומודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום אלמא אע"ג דאין מכניסן לקיום לא שרו בשכשוך אלא נגוב בעי, תשובתך כלי הגת ענין אחר להם שיצאו מתורת כלים שאין מכניסן לקיום מפני שתשמישן בשפע ולכלל מכניסן לקיום לא באו, ולפיכך לא התירו אותם בהיתר קל דהיינו שכשוך ככלים שאין מכניסן לקיום ולא הצריכו אותן הכשר חמור דהיינו עירוי ככלים המכניסן לקיום אלא נתנו עליהם הכשר בינוני דהיינו נגוב, ועל דרך זה גם כן יש לך לתרץ לפי שטת רש"י ז"ל שכתבנו למעלה שמה שאנו מתירין בברייתא זו חדשים בשכשוך ומצריכין בישנים עירוי ובאותה ברייתא שנינו סתם נגוב ינגב בין בחדשים בין בישנים, היינו טעמא שכיון שבכלי הגת משתמשין בהן בשפע בפעם ראשונה יצאו מכלל חדשים וכיון שאין משתמשין בהן אלא משנה לשנה לעולם אין מגיעין לתורת ישנים ולפיכך נתנו עליהם הכשר בינוני דהיינו נגוב.
בעידנא (דהא שרי) [דקא שדי ליה נעשה] כזורק מים לטיט. פירש"י ז"ל שאותו יין הראשון הולך לאיבוד לגמרי ובטל טעמו ולפיכך אע"ג דקא שדי גוי חמרא דידיה שרי, והא דבעינן עומד על גביו משום דחיישינן שמא יתן בהם יין לאחר שהזפת יצטנן ואותו יין לא ילך לאיבוד וישאר טעמו וריחו בתוך הזפת, ולפי פירוש זה קשה מה שכתוב ברוב הספרים ודקא קשיא לך ישראל עומד על גביו מאי הוי הא מנסיך ליה מעיקרא דלא שייך למימר הכי ביינו של גוי, לפיכך נראה כפי' הראב"ד ז"ל שכתב שיינו של ישראל נתון בתוכו ואפילו הכי כל שהגוי שופך מכליו של ישראל אע"פ שאינו נוגע ביין הרי זה אוסרו וכדמוכח לקמן בפרק השוכר, והיינו דמקשינן כי ישראל עומד על גביו מאי הוי ומשני דכי בעינן ישראל עומד על גביו משום חששא דדלמא מנסך ליה מעיקרא קודם שישפכנו אבל לשפיכה זו לא חיישינן דכי קא שדי ליה כזורק מים לתוך הטיט דמי כלומר ועד כאן לא קאמרינן בשופך דאסר אלא בשופך על גבי קרקע דלא מאיס אבל זה ששופך על גבי הזפת דמאיס הו"ל כזורק לתוך הטיט ואין דרכן לנסך על גבי דבר מאוס, והכי מוכח בירושלמי דאמרינן התם וחש לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך על גבי דבר מאוס מעתה אפילו אין ישראל עומד על גביו אני אומר שמא יחליף, כלומר ביין שלו, והרי זה מפורש כדברי הראב"ד ז"ל אבל זו שאמרו גבי גוי דשדי חמרא לבי מלחא התם קא אזיל לאיבוד מתיישב יותר לשטתו של רש"י ז"ל.
ישראל נותן לתוכו מים. פירש"י ז"ל שלשה ימים מעת לעת, וכן שנוה בתוספתא והיינו (ד)ברייתא דאמר רב אשי תניא אחד נודות ואחד קנקנים, ומשמע שאין עירוי אלא במים אבל ביין לא שכיון שהכלי אסור. [כאן חסר ועי' רמב"ן].
<h2>דף מב:</h2>
[כאן חסר והושלם ע"פ הר"ן שעל הרי"ף] רשב"ג אומר על המכובדין אסורין על כלים המכובדין שתשמישן בכבוד ובגמרא מפרש להו, וגרסי' בירושלמי מה אנן קיימין אי דבר ברי שנעבדין אפילו מבוזין אסורין ואם דבר ברי שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותרין אלא [אנן] קיימין בסתם, ומהא שמעינן שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אין בה חלוק בין מכובדין למבוזין דמתני' בסתם כלומר שרוב העובדי כוכבים היו רגילין לעובדן אבל יש מקומות שאין אנו יודעים אם נעבדין שם או לאו ומשו"ה על המכובדין אסורין על המבוזין מותרין שהכלים מודיעין אם נעבדין שם אם לאו, זהו דעת הרשב"א ז"ל ולפיכך כתב הרב ז"ל שכל הכלים שיש בהם צורת עבודת כוכבים אסורין בין כלים מכובדים בין כלים מבוזים, ולי אפשר דהאי ירושלמי ה"ק אם דבר ברי] שנעבדין כלומר אותן צורות שבכלים היו נעבדין אסורין ואפילו מבוזין שלא תאמר כיון שהן מבוזין אין עבודתן עבודה דודאי אסורין, ואם דבר בריא הוא שלא נעבדו אותן הכלים אפילו מכובדין מותרין, אלא כי אנן קיימין בסתם כלומר שאין אנו יודעין אם נעבדו כלים הללו אם לאו ומשום הכי מכובדין אסורין דכיון שהצורה נעבדת בודאי חיישינן שאף בכלי זה נעבדה כיון שהיא מכובד, ואם על המבוזין מותרין שאע"פ שבודאי צורה זו נעבדת בכלי זה לא נעבדה כיון שהיא מבוזה.
גמ' הני תלתא דחשיבי להו ציירי להו ופלחי להו מידי אחריני לא. מיהו הני מילי בסתם מקומות אבל במקום שידוע שעובדים לצורה אחת המוצא כלים ועליהן אותה צורה אסורין, ולפיכך כתב הרשב"א ז"ל דבזמן הזה שחוקקין חקקי און בכלים ומציירין בה שתי וערב ודמות מניקה אף המוצא כלים שיש בהם דמות מניקה ושתי וערב אסורין, ועוד שכן דרכן בבריא לציירן בסייף ובכלי מלחמתם ומגפפין ומנשקין בשעת מלחמה, ע"כ לשונו, וצריך לי עיון שאיפשר שאין עובדין היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם.
<h2>דף מג.</h2>
שמע מינה תלת. וא"ת אמאי לא אמר ש"מ ארבעי ולימא בהדייהו וש"מ מינה ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי, י"ל דההיא מתני' היא בהדיא לקמן בפרק רבי ישמעאל ולא אצטרכינן למילף לה מהכא, וא"ת אם כן שלו ושל חבירו דיליף ליה מהכא בההיא מתני' היא, י"ל דהכי קאמר ש"מ נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואפילו בעל כרחו ותרתי נינהו בעל כרחו לשלו ובעל כרחו נמי לשל חברו, ויודע בטיב ע"ז מבטל הא תלת, ונהי דשמעינן מההיא מתניתין דלקמן דנכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו הו"א הני מילי לרצונו אבל בעל כרחו לא ומשו"ה ילפינן מהכא דאפילו בעל כרחו.
אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן וכו' ומקשי' עליה ומשני אמר אביי לא אסרה תורה אלא ארבעה פנים בהדי אהדדי, ומקשי' תו עליה ומשני אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון תמיהא מילתא דקא נאדי אביי מענין לענין ולא קאמר אלא אמר אביי, לפיכך נראה דכולהו הני מימרי דאביי איתנהו ואביי לאו אהני אמרינהו אלא דגמרא מייתי מימרי דידיה לפרוקי מאי דקשיא ליה, וה"פ אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן וכו' והוה ס"ל לתלמודא הכא דאביי ס"ל דכל שאר שמשין שרו לגמרי עד דמקשו מברייתא דתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, והשתא ודאי חזינן שאביי כשאמר מימרא זו לא נתכוין למה שהיינו סבורין מתחילה אלא לומר דלא אסרה תורה ממדור התחתון ולהלן לעשות על ידי אחרים אלא שמשין שאיפשר לעשות כמותן בית תבנית היכל וכו' דהני כיון דלתשמיש עבידי ודאי כדרך תשמישן אסרה אותן תורה ואפילו בשאחרים עשו לו, וכן דעת הרשב"א ז"ל בזה, אבל שמשין שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כיון שאין עשויין לתשמיש לא אסרה תורה אלא עשייתן אבל קיומן מותר כשאחרים עשו לו, ומשום דהאי מימרא דאמר אביי לפום (בדיתא) האי משמעותא לא סגיא לתרוצי ההיא דדמות צורה לבנה דרבן גמליאל מהדר תלמודא אמימרא אחרינא דאמר אביי בעלמא לפרוק קושיא דאמר לא אסרה תורה אלא ארבעה פנים בהדי הדדי, ומכל מקום מימרא קמייתא דאביי אכתי איתה ומשו"ה לא אמרינן אלא, ומקשינן עליה ושאר שמשין מי שרו כלומר דקס"ד השתא דאביי התיר לעשות כל המשמשין חוץ מארבעה פנים והא תניא וכו', והשתא איגלי לו שאביי לא נתכוון לכך אלא לומר דאותן ארבעה אינן אסורות אלא בהדי הדדי אבל אחת בפני עצמה שריא חוץ מאדם ומדרשא דרב הונא בר רב אשי, ומשו"ה נקטינן מימרא אחריתי דאביי דאמר לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון, ומיהו לא מתעקרא מימרא אחריתי דידיה וכדכתיבנא, וקס"ד דהך מימרא בתרא דאביי אתא למשרי כולהו שמשין שבמדור התחתון ומקשינן עלה והא תניא לא תעשון אתי וכו' חמה ולבנה, ומשנינן שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו, כך פירש הרב ר' מאיר דרוטנבורק ז"ל, וא"ת והא שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון כולהו מולא תעשון אתי נפקי ומנא לן למפלג בינייהו דשבמדור התחתון שרי לקיימן בשאחרים עשו לו ושבמדור העליון אסור, תירץ הרב ז"ל דלאו מחד קרא נפקי דתרי לא תעשון כתיבי לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, ולא תעשון קמא אתי לשמשין שבמדור התחתון דמעיקרא כתיב כי מן השמים דברתי עמכם וכתיב בתריה לא תעשון ודרשינן סמוכין מה שבשמים דהיינו שבמדור התחתון דסתם שמים מדור התחתון משמע, ולא תעשון משמע אתם לא תעשון אבל אחרים עושין לכם, והדר דרשינן אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם כלומר שמשין שאתי במדור העליון לא תעשו ומדכתיב לכם משמע אפילו על ידי אחרים, דהכי דרשינן בספרי בהא דכתיב אלהי מסכה לא תעשו לכם יכול אחרים עושין לכם ת"ל לכם, ויפה פירש, אלא שקשה על דבריו הא דמקשינן והא רב יהודה דאחרים עשו לו וקאמר ליה שמואל לרב יהודה וכו' ומאי קושיא דהא לכאורה צורת אדם הוה מדקאמר סמי עיניה דדין וצורת אדם מאותי נפקא ובמשמשין [שבמדור העליון הוא דאפילו על ידי אחרים אסור לקיימן לפי שטה] זו, וצריך לידחק דלאו צורת אדם הוה אלא צורת אחד ממשמשין שבמדור התחתון וסמי עיניה לאו דוקא אלא פחות צורתו קאמר ומשום הכי מקשינן.
<h2>דף מג:</h2>
טבעת שחותמה בולט. י"מ שאומר דהך ברייתא לאו בדמות שמשי מרום שאסרה תורה לעשותן איתניא דרחמנא לא פליג בכל מה שאסר לעשותו בין בולט לשוקע אלא בשאר צורות היא שאע"פ שמותרות מן התורה בין לעשותן בין לקיימן כל שהן בולטות אסורות מדרבנן משום חשדא וכשהן שוקעות מותרות דליכא חשדא, וכן נמי צורות שבמדור התחתון שאסרה תורה לעשותן היכא שלא עשאן הוא אלא [שאחרים עשו לו] אם הם בולטות אסור לקיימן מדרבנן ומשום חשדא, ואם שוקעות מותרות דאיסור תורה ליכא שהרי אחרים עשו לו ומשום חשדא נמי ליכא כיון שהם שוקעות, נמצא לפי לשון זה שכל הצורות שאסרה תורה אסורות לעשותן בין בולטות בין [שוקעות ולקיימן שבמדור העליון אסור בין בולטות בין] שוקעות על דרך פירושו של הרב ר' מאיר ז"ל שכתבנו למעלה, ושבמדור התחתון בולטות אסור לקיימן משום חשדא שוקעות מותרות דליכא חשדא, ושאר כל הצורות כולן בולטות אסורות בין לעשותן בין לקיימן שוקעות מותרות, ולשון אחר אמרו כל הצורות שאסרה תורה דוקא בולטות אסורות אבל שוקעות מותרות אבל כל שאר צורות שבעולם בין שוקעות בין בולטות מותרות, והא דתניא טבעת שחותמה בולט וכו' באותן צורות שאסרה תורה מיתוקמא דבהנהו איכא לאפלוגי בין בולט לשוקע אבל שאר כל הצורות בין בולטות בין שוקעות מותרות, וכלשון הראשון יש לי להכריע מדמקשינן והא רב יהודה דאחרים עשו לו וקאמר ליה שמואל לרב יהודה וכו', והכי פירושא דודאי האי מקשה ס"ל דאע"ג דאחרים עשו לו מיתסר מדאורייתא שלא הקפידה תורה לעשייתן בלבד אלא אף על קיומן, ומשו"ה מקשינן כי אחרים עשו לו לרבן גמליאל מאי הוי דהא רב יהודה נמי דאחרים עשו לו ואפילו הכי אמר ליה שמואל לרב יהודה דליסמיה ליה עיניה, ומתרצינן התם כיון דחותמו בולט הוה חיישינן לחשדא, כלומר לעולם אימא לך שלא הקפידה תורה אלא על עשייתן אבל קיומן מותר מדינא אלא דכל שחותמו בולט חיישינן לחשדא ומשום הכי א"ל דליסמיה ליה עיניה, ובדרבן גמליאל ליכא למיחש לחשדא וכדמפרש לקמן, דתניא טבעת שחותמה בולט כלומר ומנא אמינא לך דחיישינן לחשדא דתניא טבעת שחותמה בולט וכו' ומדמפליגינן בין בולט לשוקע אלמא בשאר צורות היא דאילו בצורות שאסרה תורה אותן בין בולטות בין שוקעות אסורות שאין לחלוק בין בולט לשוקע אלא במאי דחשו רבנן משום חשדא, אלא ודאי בשאר צורות היא וכיון שאתה צריך להורות דבשאר צורות חיישינן לחשדא לא תימא דאותן צורות שאסרה תורה אף לקיימן אסור מן התורה אע"ג דאחרים עשו לו, מדאמר שמואל לרב יהודה דליסמי עיניה כי היכי דתקשי לך הא דרבן גמליאל, דהתם כי אמר ליה דליסמי עיניה משום חשדא בעלמא הוא, דלא גרעי משאר צורות דחיישינן בהו לחשדא אבל כל היכא דליכא למיחש לחשדא כרבן גמליאל דנשיא הוה ושכיחי רבים גביה מותר דקיומן מן התורה שרי, ואתיא סוגיין שפיר לפי הלשון הראשון שכתבנו, אבל לפי הלשון האחרון לא מיתוקמא סוגיין כלל דכיון דמקשה ס"ל דאף קיומן אסור מן התורה וכדמוכח מעובדא דרב יהודה, מאן דמתרץ ליה דמשום חשדא בעלמא הוה ולא מדינא מאי קא מייתי ראיה מהך ברייתא דטבעת שחותמה בולט, דלעולם לימא ליה דקיומן אסור מן התורה ודרבן גמליאל קשיא, והך ברייתא בדינא ממש דאורייתא מיתוקמא דצורות שאסרה תורה בולטות אסורות בין לעשותן בין לקיימן מן התורה ושוקעות מותרות, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון כנ"ל, אלא שאפשר דמדקתני מותר לחתום בה מוכח דמשום חשדא הוא ולא מדינא, שאילו היה מן הדין אף לחתום בה היה ראוי לאסור, ואין זה מחוור. הלכך צורות שאסרה אותן תורה בין בולטות בין שוקעות אסורות, ושאר צורות בולטות אסורות שוקעות מותרות ומשום חשדא, ונ"ל שלא חששו לחשדא אלא בכגון צורות שהיה מנהגן של הגוים לעבדה אבל כגון אנו מותרין לצור צורות כל שלא נודע ולא נשמע שיהיו נעבדות כלל, וכן המנהג לקיים צורות בולטות מאותן שלא אסרה תורה ולא שמענו מי שמיחה בכך, וכתב הרמב"ן ז"ל שכל אלו שאסרו משום חשדא לא אסרו אלא על המכובדין אבל על המבוזין מותרין, והרמב"ם ז"ל יש לו דעת אחרת בפ"ג מהלכות ע"ז שהוא כתב שם צורות שמשי מרום אסורין בין בולטין בין שוקעין ושאר כל הצורות חוץ מצורת האדם מותרין בין בולטין בין שוקעין, וזו שחלקו לטבעת בין בולט לשוקע העמידה הרב ז"ל בצורת אדם בלחוד, ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום דכולהו מלא תעשון אתי נפקי, ואף הראב"ד ז"ל השיג עליו, ופי' בולט שהצורה בולטת לגמרי שנראית עליונה על החותם או על הלוח אבל בצורות שאורגין בבגד או שמציירין בסמנין על הכותל או על הטבלא הרי זו אינה בולטת ומותרת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר.
ומי חיישינן לחשדא והא ההיא כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. קשה לי אלא מאי ס"ל למקשה דקיומן אסור מן התורה ולא משום חשדא וכמ"ש למעלה, וא"כ כש"כ דקשיא לדידיה היכי מקיימו לה אבוה דשמואל ולוי לההוא אנדרטא, אלא שראיתי לגאון שפירש דשעת השמד היה וכשבטל השמד העבירוהו משם, ולפ"ז אתי שפיר דהכי מקשי בשלמא לדידי קיומן אסור מן התורה אבל לחשדא לא חיישינן ומשו"ה הוו מצלו בה אבוה דשמואל ולוי דלחשדא לא חיישינן ולא הו"מ למעיקריה דשעת השמד היה, אבל לדידך דאמרת דקיומן מותר מן התורה אבל לחשדא חיישינן נהי דלא מצו למעקריה משום שמד לא ליעלוייה לצלויי התם, ומשני דכיון דשכיחי בה רבים ליכא למיחש לחשדא, ונ"ל שזה שהזקיקו לגאון ז"ל לכתוב כך.
אלו הן מכובדין שעל השירים ועל הנזמים ועל הטבעות. י"מ דדוקא אלו וכיוצא בהן שהן דבר המתקיים והעשוי לכבוד אבל בגדים שהן עשויין ליבלות אפילו שיראין בכלל סדינין הם וכמבוזין הוו, ובירושלמי גרסינן אמר רבי קריספא והדא כסות דבר של בזיון הוא, אבל הרמב"ם ז"ל מנה השיראין בכלל המכובדין בפ"ז מהלכות ע"ז.
<h2>דף מד:</h2>
תנא כשיצא אמר לו אין משיבין במרחץ. וא"ת והא מתני' לא קתני הכי דקתני אמר לו אין משיבין במרחץ כשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה, וי"ל דתרוצי מתרצינן לה דהכי קתני א"ל אין משיבין במרחץ כשיצא, כלומר אימתי אמר לו אין משיבין במרחץ כשיצא, וי"מ ששלשה בתים יש בבית המרחץ כדאיתא במסכת שבת, והפנימית שבני אדם עומדים שם ערומים אפילו הרהור אסור בה ואין משיבין בה כלל, אבל באמצעית שבנ"א עומדים שם ערומים ולבושים הרהור מותר בה, ולהשיב בדבר אסור או מותר גם כן מותר בה שכל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר אינו אלא כהרהור, ובבית זה האמצעי הוא שאמר לו אין משיבין במרחץ, וכשיצא מבית האמצעי לבית החיצון אמר לו עיקר טעמו של דבר דהיינו אני לא באתי בגבולה, ולפי פירוש זה למדנו דכל מקום שמותר להרהר אם נשאל על דברי תורה מותר להשיב אסור או מותר ובלבד שלא ישיב עיקר הטעם.
<h2>דף מה:</h2>
מבעי להו לאילן שנטעו מתחילה לכך. וא"ת בשלמא למ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד אתי שפיר דבשעת איסורא הוי בה תפישת ידי אדם, אלא למ"ד עד שתעבד מאי איכא למימר הא הויא לה בשעה שהיא נאסרת בעבודתה כאילן שנטעו ולבסוף עבדו, י"ל דאפי' למ"ד עד שתעבד כיון דנטעו מתחילה לכך מתסר דמהניא לה תפיסת ידי אדם דמעיקרא.
<h2>דף מו.</h2>
אבני הר שנתדלדלו. לא אפשיטא בגמרא מאן דאמר אסורות ומאן דאמר מותרות ולא איתמר הילכתא כחד מינייהו, הילכך לענין הלכה נקיטינן לחומרא דבשל תורה הוא, וכן כתבה רבנו מאיר הלוי ז"ל בפסקי הלכותיו, ולא ידעתי מנין לו לרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות ע"ז אבני הר שנתדלדלו ועבדן במקומן מותרות שהרי אין בהם תפיסת ידי אדם.
המשתחוה להר אבניו מה הן למזבח. פירש"י ז"ל דרמב"ח חדא מגו חדא קא מבעיא ליה אי יש נעבד במחובר [לאסרו] לגבוה או לא, ואם תמצא לומר יש נעבד במחובר לגבוה למזבח מאי מכשירי קרבן כקרבן הן או לא, ואתא רבא ופשיט להו תרווייהו לאיסורא מקל וחומר דאתנן דאתנן אסרה תורה לא שנא תלוש ולא שנא מחובר ואפילו למכשירי קרבן נמי אסרו מדכתיב בית ה' אלהיך, ואחרים פירשו דמפשט פשיטא ליה לרמב"ח דמכשירי קרבן כקרבן דמי וליכא נמי דמספקא ליה הא דלכו"ע מכשירי קרבן כקרבן, אלא קא מבעיא ליה אם יש נעבד במחובר לגבוה מי אמרינן מידי דהוה אבעלי חיים דאסירי או דלמא התם גזירת הכתוב היא אבל הכא כיון דכתיב אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם אפילו לגבוה שרי ואינו מחוור בעיני, דא"כ כי אמרינן בסמוך אי משום בית ה' אלקיך מבעי ליה לכדתניא, לא קאי אמכשירי קרבן דלא שקלינן וטרינן בהא בכולי בעיין כלל, ועל כרחין ה"ק משום בית ה' אלהיך דמשמע אפי' מחובר כגון שאם נתן לה בית באתננה שתהא אסור להקדישה מבעי ליה לכדתניא וכו', וא"כ קמה לה סוגיין דלא כרב דאמר לקמן המשתחוה לבית אסרו דכתלוש דמי וליכא מאן דפליג עליה, אלא על כרחין רמב"ח תרתי בעי כדברי רש"י ז"ל ואתא רבא ופשיט לה תרוייהו לאיסורא דלא שנא תלוש ולא שנא מחובר ולמכשירי קרבן נמי מדכת' בית ה' אלקיך, ואתא רב הונא בריה דרב יהושע ודחי ליה מתרוייהו דנעבד מותר במחובר לגבוה ואפילו לקרבן עצמו, ואם משום בית ה' אלקיך, כלומר ולא תפשוט נמי דמכשירי קרבן כקרבן, וכל מידי דאסיר לקרבן יהא אסיר נמי למכשירי קרבן, ואע"ג דלא נפקא מינה מידי לגבי נעבד דאי מחובר אפילו לקרבן עצמו מותר ואי תלוש אפי' להדיוט אסור ואפי' למכשירי קרבן, מ"מ נפקא מינה לענין אתנן דתפשוט מבית ה' אלקיך דאפי' למכשירי קרבן אסור שכל דבר שהוא אסור לקרבן אסור אף למכשירי קרבן, לא תפשוט הכי דאי משום בית ה' אלקיך מבעי ליה לכדתניא וכו', כנ"ל, ורש"י ז"ל כתב ואי משום בית ה' אלקיך ובעית למימר דבית דהוי במחובר קא אסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן זונה של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לבדק הבית, טרח הרב ז"ל לפרש כן דליהדר אמחובר כי היכי דיהא נפ"מ לענין נעבד משום דבהא נחתינן וסלקינן ובודאי שזה פשטה של שמועה אלא שאי אפשר דא"כ קמה לה סוגיין דלא כרב. ואיפשט בעיין לאסורא דיש נעבד לגבוה במחובר, ומקשו בירושלמי א"כ היכן בנו בית המקדש שאין לך הר גבוה וגבעה נשאת שלא עבדוה, ומתרץ על פי נביא בדבר גד, כלומר וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נעבד.
<h2>דף מו:</h2>
המשתחוה לקמה חטה מה הן למנחות יש שנוי או לא. וא"ת מאי קא מבעיא ליה פשיטא דיש שנוי דמחובר לגבוה מנ"ל מאתנן מה התם שנוי מותר אף הכא נמי שינויו מותר, י"ל דקל וחומר גופיה לאו מאתנן גמרי לנעבד אלא ה"ק ומה אתנן הקל שאינו אסור להדיוט עשה בו לגבוה מחובר כתלוש נעבד החמור אינו דין שנעשה בו לגבוה מחובר כתלוש, הילכך ליכא למימר ביה דיו דמחובר מתלוש אתי ותלוש אפי' שנויו אסור, ולא ילפינן מאתנן זונה אלא גלויי מילתא בעלמא דלהוי מחובר כתלוש, ומ"מ מספקא ליה לרמב"ח אי יש שנוי או אין שנוי דכיון דמ"מ מאתנן ילפי' אסורא לנעבד דילמא לא מחמרינן ביה טפי מבאתנן ושנויו מותר כאתנן אע"ג דליכא למימר דיו.
<h2>דף מז.</h2>
בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה. וא"ת היכי מספקא ליה מחובר דשרי להדיוט אי אסיר למצוה או לא דהא אפילו תלוש דאסור להדיוט לענין מצוה יצא, דאמרינן בפרק לולב הגזול (ל"א ב') אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, ובמסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד (כ"ה א') אר"י שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא ומשמע ודאי אע"פ שלא בטלו מדפרשינן התם טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, ובסוף פרק כסוי הדם מקשינן נמי לרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו מדתניא לולב של ע"ז לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא לא אם נטל יצא, וכיון דמשום מצות לאו ליהנות ניתנו אותיב ליה ודאי אפילו בשלא בטל אמרינן דיצא, אלמא אפילו בתלוש דאסור להדיוט גבי מצוה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, כל שכן במחובר דאפילו להדיוט שרי שיוצא בו ידי מצוה, תירץ הראב"ד ז"ל דלכתחלה דוקא הוא דמיבעיא ליה דנהי דאי עבד במקום מצוה יצא אפילו היכא שנאסר להדיוט מיבעיא ליה לריש לקיש לכתחלה אי אסור למצוה אפילו היכא דלהדיוט שרי, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמדאמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי משמע דאפילו לפסלה בדיעבד קא מיבעיא ליה, דלגבוה ודאי אפילו בדיעבד פסול דהא פשיטא רבא מאתנן דפסול ואם עלה נמי ירד, וכיון שכן ע"כ ריש לקיש דבעי ליה הכא לית ליה דרבא ודרב יהודה אלא פשיטא ליה דכל היכא דלהדיוט אסיר למצוה נמי פסיל ובמחובר דשרי להדיוט מספקא ליה אי לענין מצוה כלגבוה דמי ומפסיל אפילו בדיעבד או לא. הלכך לענין פסק הלכה קיי"ל כרבא וכדרב יהודה דבתראי נינהו ועוד דה"ל ריש לקיש יחיד לגבייהו, הלכך בין במחובר בין בתלוש אם נטל יצא, ומיהו ה"מ בי"ט שני דלא בעינן לכם אבל ביו"ט ראשון ודאי לא יצא דלולב זה אי של ע"ז הוא בשעה שהוא יוצא בו בעינן לכם וליכא ואי שלו הוא ה"ל ע"ז דישראל ומסקינן בפרק לולב הגזול ובפרק כסוי הדם דבע"ז דישראל אם נטל לא יצא דכתותי מיכתת שיעורא, והרב אלפסי ז"ל לא כתבה להא דריש לקיש ולא לההיא דרבא. דלולב של ע"ז, ואפשר שסמך לו על מה שכתב ההיא דרב יהודה דפרק ראוהו בית דין בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, ומשמע דס"ל ז"ל דהוא הדין ללולב, וליכא למימר קל הוא שהקלו בשופר משום דבקולו הוא יוצא משא"כ בלולב דבגופו הוא יוצא דהא אי אמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי אפילו שופר היה פסול, דהא לגבוה בכה"ג פסול כדאמרינן לקמן אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת קרבן לא תיבעי לך דמכשירי קרבן נינהו ואסירי, וה"נ גבי שופר עיקר מצוה בכלי ואפ"ה כשר אלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי הלכך ה"ה ודאי ללולב.
כי אתא רב דימי אמר אשרה שבטלה קא מיבעיא ליה. כלומר פשיטא לן דלענין מצוה לאו כלגבוה דמי אלא דקא מבע"ל באשרה שהיא אסורה להדיוט כגון אילן שנטעו מתחלה לכך אי מהני ליה ביטול לענין מצוה או לא, ולא איפשיטא הכא בעיין, מיהו בפרק לולב הגזול מסקינן דדיחוי מעיקרא אצל מצוה לא הוי דיחוי דפשטינן לה התם ממתני' דתנן גבי הדס אם מיעטן כשר, בנראה ונדחה וחוזר ונראה מספקא לן אי יש דיחוי אצל מצות או לא, ואע"ג דהא דכסהו ונתגלה נראה ונדחה וחוזר ונראה הוא ואפ"ה אמרינן דאין דיחוי אצל מצות, הני מילי לחומרא אבל לקולא דוקא בדחוי מעיקרו אמרינן דלא הוי דחוי אבל דחוי בנראה ונדחה וחוזר ונראה מספקא לן אם הוי דיחוי, הילכך ההיא דאמר רבא בפרק לולב הגזול דלולב של ע"ז אם נטל יצא לא משכחת לה אלא אי בי"ט שני דלא בעינן לכם, וא"נ בי"ט ראשון כגון שעבדו מעי"ט דהוי דיחוי מעיקרו ובטלו ביום טוב, אבל אם עבדו ביום טוב אפילו לאחר שביטלו ודאי לא יצא דכיון שנראה מתחלת י"ט ולבסוף נדחה כשעבדו שבשעה שהיה נעבד אי אפשר לצאת בו דאי של ע"ז הוא בעינן לכם וליכא ואי שלו הוא ה"ל ע"ז של ישראל דכתותי מכתת שיעוריה הילכך באותה שעה דחוי גמור היה וכיון שנראה ונדחה כשבטלו אינו חוזר ונראה, דבכה"ג יש דיחוי אצל מצות מספיקא.
קרניה מה הן לחצוצרות. וא"ת דהא חצוצרות מן הכסף היו באות כדכתיב חצוצרות כסף ותניא בפרק הקומץ רבה חצוצרות היה באה מן העשת מן הכסף עשאה של גרוטאות כשירה של מיני מתכות פסולה, וי"ל מאי חצוצרות שיפורא דאישתנו שמייהו מכי חרב בית המקדש כדאיתא בסוף פרק במה מדליקין, ושיפורא נמי הוה במקדש שכל מיני זמר היו שם, כדאמרינן נמי מה הן לחלילין ומה הן לכינור, והיינו דאמרי' לבסומי קלא הוא דעביד כלומר קול המשוררים בפה, וחצוצרות אינן עשויין לכך שהרי אין תוקעין בהן אלא בין פרק לפרק כדאיתא בסוף תמיד אלא מין זמר של שיפורא הוא.
מתני' מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכו' ידון מחצה על מחצה. פירש"י ז"ל שמחציו ולפנים יכניס ארבע אמות, ובירושלמי פירשו שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים, ומיהו ה"מ במכיר האבנים שכנגדו אבל בשאינו מכירן הכל אסור דאין ברירה, וכ"כ רש"י ז"ל, וא"ת וכי מכירן מאי הוי וכי כותל של שני שותפין אין רשות שניהם שוה בכל צדדי הכותל ודאי כל אחד מהם יש לו שותפות בכל אבן ואבן בין שתהא באותו הצד שכנגדו או באותו הצד שכנגד חבירו, י"ל בשני שותפין ה"נ אבל שותפות זו של ע"ז וישראל על דעת כן נשתתפו שהצד שכנגד כל אחד ואחד יהא שלו לגמרי דתרוייהו בהכי ניחא להו ישראל ניחא ליה בהכי כדי שהצד כנגדו לא יהא אסור ולבני ע"ז נמי ניחא להו בהכי כדי שלא ישתחוו אלא לחלקם, ולפיכך כל שישראל מכיר אבניו נוטלן והן שלו.
<h2>דף מז:</h2>
שלשה בתים הן. פירש"י ז"ל שהבית עצמו נעבד, וכן עיקר, והראיה מדאמרינן בגמ' בנה אע"פ שלא השתחוה ואי בשאין הבית עצמו נעבד הו"ל משמשי ע"ז דלדברי הכל אינן אסורין עד שיעבדו, אלא ע"כ בבית הנעבד עסקינן ומשו"ה אסור מיד דאתיא כמ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד, וכן בבימוס כתב ג"כ רש"י ז"ל שהבימוס עצמו נעבד, וכן באילן ששלשתן דרך אחד להן.
סיידו וכיירו לשם ע"ז וחדש נוטל מה שחדש. פי' נוטל ישראל מה שחדש הגוי והשאר מותר בלא בטול אחר שלא נאסר כלל, וליכא למימר דהאי נוטל אגוי קאי דא"כ ל"ל שיטול כל מה שחדש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן כיצד מבטלה וכו' נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה, אלא ודאי אישראל קאי.
הכניס לתוכו ע"ז והוציאה ה"ז מותר. פירש"י ז"ל הכניס לתוכו ע"ז ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמישי ע"ז [אלא] לפי שעה שהכניסה לתוכה והוציאה ישראל הרי בית זה מותר, וטעמא דמילתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע"ז ומיהו כל שע"ז בתוכו אסור מדרבנן, וא"ת והא בספרי משמע דמן התורה הוא צריך להוציאה דתניא התם לא חדש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאה ה"ז מותר שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא איכא למימר דההיא אסמכתא בעלמא היא, ומ"מ כל שהכניס שם ע"ז דרך קבע אפילו אם הוציאה ישראל אסור דנעשה בית זה משמש לע"ז, וליכא למימר דבית אינו נאסר משום משמשי ע"ז לפי שגופו אינו משמש לע"ז אלא כקרקע עולם בעלמא דהא אמרינן בפ"ק (י"ט ב') גבי הגיע לכיפה שמעמידים בה ע"ז וכו' פשיטא משמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו אלמא בית כמשמשי ע"ז הוא, ואחרים פירשו דהאי הכניס לתוכו ע"ז אפילו בקבע קאמר וכי תנן והוציאה ה"ז מותר הני מילי הוציאה גוי שכיון שסלקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשיה והיינו דומיא דסיפא דאילנות דקתני העמיד תחתיה ע"ז ובטלה הרי זה מותר [אלמא צריכה בטול אלא שהמבטל ע"ז] בטל משמשיה.
<h2>דף מח.</h2>
שלש אשרות הן וכו' העמיד תחתיה ע"ז ובטלה הרי זה מותר. פי' כי בעינן בטלה ה"מ היכא דנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו ע"ז הא לאו הכי אפילו בשלא בטל ע"ז האילן מותר דמחובר הוא, ואפילו לרב דאמר בגמרא דהמשתחוה לבית אסרו משום דקסבר דתלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז כתלוש דמי, ה"מ בית אבל אילן כיון שיש לו שורשים בקרקע ודאי כמחובר הוא אע"פ שתחלתו היה תלוש, אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור כתלוש דמי שהרי כתב למעלה גבי בהמה תמימה ואילן יבש שאין בהם תפיסת ידי אדם דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן הוה כשנטעו גרעינין מכלל דאי נטעו יחור אסרי ליה רבנן משום תפיסת ידי אדם דמעיקרא דתלוש ולבסוף חברו אפילו גבי אילן כתלוש דמי, וזהו מה שכתב בפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העולה מאיליו ופירש הרב ז"ל שלא נטעו אדם מכלל דאי נטעו אדם הו"ל כתלוש ולבסוף חברו.
גמ' גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא. וא"ת ונימא ליה גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו, וכיון דלענין בטלה גדעו ופסלו חד הוא חשיב להו חד וכדמשנינן לעיל גבי בתים, וי"ל דתנא בכל חדא מהני תלתא בבי דמתני' אשמעינן מילתא חדתא רישא דבתים קמ"ל בנה אע"פ שלא השתחוה דע"ז של נכרי אסורה מיד וסיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש אע"פ שלא חידש בגופו של בית כגון דשיעה והדר שיעה, ומציעתא דאבנים קמ"ל שאע"פ שחידש בגופה של אבן לא מתסרא כולה, אלא סיפא דאשרות למה לי קס"ד דאתא לאשמועינן גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא דמחובר לא מיתסר בהשתחואה אפילו תוספתו, ולדיוקא הוא דאיצטריך דלגופא ממציעתא דאבנים דסיידה וכיירה וחידש נוטל מה שחידש שמעינן לה, ואם איתא להא דשמואל דמשתחוה לאילן תוספתו אסורה ליתני הכי לאשמועינן דאע"פ שאין ע"ז במחובר להדיוט גדולין אסורין, וא"ת א"כ במסקנא דשמעתין דמשנינן גדעו ופסלו איצטריכא ליה מהו דתימא כיון דגדעו ופסלו עקרו נמי ליתסר קמ"ל מאי אשמעינן הך סיפא דאשרות דהא ממציעתא דאבנים שמעינן לה כדאמרינן מהו דתימא כיון דסייד וכייר בגופה של אבן כאבן שחצבה מתחילה לבימוס דמיא ותתסר כולה קמ"ל, י"ל דטפי הוא רבותא באשירה כי לא מיתסרא כולה מאבן דאילו גבי אבן מאי דסייד וכייר בגופה של אבן לא מהני מידי למה שנשאר מהאבן שלא עשה בו מעשה אבל הכא כי גדעו ופסלו כיון דלכוליה אילן מהני סד"א תתסר כוליה קמ"ל סיפא.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא אשרה דלצלה עבידא בין לתחתיה בין לחוצה לה אבל בית ע"ז תוכו ונגד פתחו ארבע אמות אסור אחוריו מותר לצל כדאמרינן בעלמא שאני היכל דלתוכו עשוי.
ופי' צלה וצל צלה, פירש רש"י ז"ל שכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש, והיינו צל צלה, וכדבריו מצאתי בירושלמי בפירקין דגרסינן התם תמן אמרי' בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרין כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צל צלה, ואע"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתינו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מכל מקום למדנו פירוש צלה וצל צלה, וראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות ע"ז האשרה וכו' אסורה לישב בצל קורתה ומותר לישב בצל השריגין והעלים שלה ותמהני עליו שאין פירושו בצלה וצל צלה מסכים עם לשון הירושלמי, וראוי לסמוך על הירושלמי בזה, ועוד שפסק בצל צלה להתיר ובסוגיין משמע דאסור דאפילו בלישנא בתרא מסקינן לה ה"ה דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ"ל דאפי' בצל קומתה אם ישב טהור, ונראה שהרב ז"ל היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב"ח אר"י לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דלצל צלה ישב ותו לא מידי, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר בהלכותיו כל האי שקלא וטריא דצל צלה כלל, וכן מצאתי לרבינו מאיר הלוי ז"ל שכתב בפסקי הלכותיו כלשון הזה מכלל דלצל צלה שהוא הצל היוצא למדת קומתה שחרית וערבית לכתחלה נמי ישב, אלא שתמהני שלא מצאתי כן באחת מן הנוסחאות.
למימרא דרבי יוסי סבר זו"ז גורם אסור ורבנן סברי זוז"ג מותר. וא"ת היכי קס"ד למימר דרבנן סברי זוז"ג מותר דהא אינהו גופייהו אסרי ירקות בימות החמה ואע"ג דגדולן של ירקות ע"י שני גורמין הוא קרקע שהן נטועין בו וצלו של אילן אלמא דרבנן סברי זה וזה [גורם] אסור, וכדאמרינן בסוף סוגיין לדידכו דאמריתו זוז"ג אסור ופירש"י ז"ל מדאמרינן אבל לא בימות החמה, וי"ל דהשתא קס"ד דכי אמרינן זוז"ג מותר הני מילי ששני הגורמין מתערבין זה בזה כנמיה וקרקע, אבל היכא דחד לחודיה וחד לחודיה קאי כאיסורו של אילן זה המיצל והיתרו של קרקע (מותר) [אסור] אפילו למ"ד זוז"ג (אסור) [מותר], ובמסקנא דסוגיין הדרינן מהך סברא דלמ"ד זוז"ג מותר אפילו דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, והיינו דאמרינן בסוף סוגיין לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור לפי פי' רש"י ז"ל ועוד נכתוב בזה דעת אחרת בס"ד.
מה שהשביח בנמיה פוגם בצל. וא"ת הכא משמע דכל היכא דיש תקון וקלקול ויצא שכרו בהפסדו קלקול חשבינן ליה, ואלו בפסח[ים] בפ' ואלו דברים (ע"ג א') אמרי' מתקיף לה רבינא הא דתניא השוחט לשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות מה תקן אמר רב עוירא תקן להוציאו מידי אבר מן החי, והתם ודאי יצא שכרו בהפסדו שהרי בשחיטה זו הוא אוסרה בהנאה ואפ"ה חשבינן ליה תקון, וי"ל דלגבי שבת לא אזלינן בתר הנאה אלא מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דאיכא תקון כל דהו אע"פ שהקלקול רבה עליו מלאכת מחשבת היא, אבל גבי ע"ז הנאה אסרה תורה והא ליכא, והיינו דאמרינן בפ"ק דחולין (ח' א') דסכין של ע"ז מותר לשחוט בה דמקלקל הוא שאע"פ שהשחיטה יש בה צד תקון כיון שהקלקול רבה עליו אין כאן הנאה ומותר.
וסבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור. הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קושיא לעולם אימא לך דסבר ר"י זו"ז גורם מותר ומיהו לכתחלה אסור, ומש"ה קאמר אבל לא ירקות, דודאי אפילו למאן דאית ליה זוז"ג מותר ה"מ דאיעבד אבל לכתחלה אסור כדתניא אין נוטעין אגוז של ערלה, ואינה קושיא דכי אסרינן לכתחלה ה"מ דומיא דנטיעת אגוז של ערלה שנטעו בידים ומבטל איסור לכתחלה אבל ירקות דמתניתין דהנאה דממילא ולא דמי למבטל איסור כלל אם איתא דסבר ר"י זוז"ג מותר אפילו לכתחלה הו"ל למישרי בכי האי גוונא, אלא ודאי מדקאמר אף לא ירקות ס"ל דזוז"ג אסור ומשום הכי מקשינן.
והתניא מודה [ר"י ש]אם נטע והבריך והרכיב מותר. פי' רש"י ז"ל אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב אילן של ערלה באילן זקן מותר מיד דזוז"ג הוא ומותר, וה"נ אמרינן בעלמא דילדה שסיבכה בזקנה בטלה, והקשו עליו דבהברכה היכי שייך למימר זוז"ג והא הברכה באילן אחד בעצמו הוא, ועוד הקשו עליו דילדה שסיבכה בזקנה משום בטול נגעו בה כדמפרש בפרק משוח מלחמה ואפילו רבנן מודו בה, ולי נראה דשריותא דהברכה משום זוז"ג הוא שהרי ערלה אף בהברכה היא נוהגת כדאיתא בפ"ק דראש השנה דהברכה כתחלת נטיעה היא, והא דתניא בספרא ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ההיא כגון שחיה מן האב אבל כל שאינה חיה מן האב וסימן לדבר כל שפני עליה כלפי פני עלי הזקנה חייבת בערלה, וכדאמרי' בירושלמי מאן מוכח ואהדרו מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאיסתכולי ביה, וכיון דהברכה כתחלת נטיעה היא אף כשהיא חיה מן האב היה ראוי לאסור אותה שאף משרשיה היא חיה, אלא שכיון שזה וזה גורם שריא, וכן זו שהקשו דילדה שסבכה בזקנה דשריא לאו מדין זוז"ג הוא אלא מתורת בטול, אינה קושיא דדא ודא אחת היא דזוז"ג מותר מה טעם לפי שנתבטל האיסור בהיתר דכי היכי דאי איתיה לאיסורא בעיניה בטל חד בתרי כל היכא דחד לחודיה קאי וחד לחודיה קאי אי נמי כשנתערב כל היכא דליכא טעמא, ה"נ היתר הכא מכח גרמת איסור כל היכא שאיסור והיתר גרם לו הרי הוא כאילו נתבטל איסור זה, ומשו"ה אמרי' התם בפרק משוח מלחמה דילדה שסיבכה בזקנה בטלה דס"ל דזוז"ג מותר וכדאפסיקא הלכתא בסוגיין, וא"ת אי שריותא דילדה שסיבכה בזקנה מטעם זוז"ג הוא היכי מסקינן התם בפרק משוח מלחמה דדוקא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה אבל ילדה שסיבכה בילדה הנטועה לסייג ולקורות אע"פ שהראשונה היתה מותרת שניה זו אסורה, דהא הכא נמי זוז"ג הוא וה"ל למישרי, אינה קושיא דכי אמרינן דזוז"ג מותר ה"מ היכא שגורם של היתר א"א לו לשוב איסור אבל כל שאפשר לו להיות איסור כאותו גורם של איסור בטל הוא לגבי גורם של איסור כיון שאפשר להיות כמוהו, ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם של היתר כיון שאי אפשר להיות כמוהו, דמיא לי הא מילתא למאי דאמרינן בפרק הקומץ רבה (כ"ג א') א"ר חסדא נבלה בטלה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחא פרחה לה טומאתה, וה"נ זו שנטעה לסייג ולקורות אילו נמלך עליה לאכילה חייבת בערלה נמצא שגורם זה של היתר איפשר לו לחזור ולהיות איסור אבל ילדה זו שסבכה שהיא גורם של איסור א"א לה לחזור ולהיות היתר, הלכך לא שרי משום זה וזה גורם, ויש רגלים לזה בגמרא שם בפרק משוח מלחמה דאמרינן התם מ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם אי אימליך עלה לאו בת מהדר היא, זהו דעתי בדברים הללו ונתקיימו דברי רש"י ז"ל, ולא נתחוורו לי דברי הרמב"ן ז"ל בכאן.
אבל מכל מקום יש לדקדק על פי' רש"י ז"ל מדאמרינן בגמ' אר"י אמר רב מודה ר"י והאי לישנא משמע דרבנן דפליגי עליה שרו מאי דאסר איהו דהיינו לנטוע אגוז של(ה) [ערלה] ולהרכיב כפניות שלה, ואע"ג דפליג עלייהו בלכתחלה בדיעבד מודה להו דשרי הכי משמע האי לישנא, והא ודאי ליתא דרבנן לא שרו לכתחלה, ועוד דמשמע דאפילו דיעבד אסרי דהא רבנן דפליגי עליה ס"ל דזוז"ג אסור וא"כ במאי דאסר מודה להו ובמאי דשרי פליג עלייהו, ומלישנא דגמ' משמע איפכא, לפיכך נראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דכפניות היינו מתחלי דאמרינן בפסחים (נ"ב א') מפני שנעשה שומר לפרי בשעת עבורו נאסר ורבי יוסי לטעמיה דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי, ומש"ה קאמר רבי יוסי דאין מרכיבין ייחור שיש בו כפניות של ערלה לפי שכפניות הללו הן עצמן מוציאות ייחורין ואסורות הן לרבי יוסי כדאמרי' סמדר אסור מפני שהוא פרי, אבל רבנן שרו להרכיבן לכתחילה משום דס"ל שאין תורת פרי עליהן ומש"ה קאמר דאע"ג דפליג רבי יוסי עלייהו דרבנן בלכתחלה בדיעבד מודה להו שאם הבריך או הרכיב ייחור שיש בו כפניות וכפניות הללו מוציאות ייחורין שייחורין הללו מותרין לאחר שלש, ולא מטעמייהו דרבנן דאילו לדידהו כל היתרן תלוי מפני שאין עליהן תורת פרי ומש"ה שרו להרכיבן אפילו לכתחלה הא אילו היו פירות גמורים אפילו דיעבד אסיר דאינהו אסרי זה וזה גורם, ואילו רבי יוסי סבר דפירות גמורין הן ומש"ה הוא אוסר להרכיבן לכתחלה ובדיעבד שרי דזה וזה גורם לדידיה מותר, וכי קאמר שאם נטע אגב גררא דהבריך והרכיב נקט ליה ולאו דשייכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן כלל, ולא שייך בה מודה רבי יוסי, ומיהו נטע לרבנן נמי מותר לפי שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והכי איתא בירושלמי.
<h2>דף מט.</h2>
לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, פרש"י ז"ל מדקאמרי אבל לא בימות החמה, ואע"ג דלעיל הוה ס"ל דרבנן סברי זו"ז גורם מותר ואפ"ה לא הוה קשיא לן מאי דאמרינן אבל לא בימות החמה, כבר פירשתי בתחלת השמועה דמעיקרא הוה ס"ל כה"ג לא מיקרי זה וזה גורם ובמסקנא ס"ל דאפי' כה"ג זו"ז גורם מיקרי. הלכך לענין פסק הלכה כיון דאיפסיקא הלכתא כגמ' כרבי יוסי דאמר זו"ז גורם מותר לא קיי"ל כמתני' דתנן זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה אלא זורעין תחתיה בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבמסקנא נמי ס"ל כדקא ס"ד מעיקרא דכל כה"ג זו"ז גורם אסור כיון דגורם דאיסור לחודיה קאי ובעיניה, ואפילו בדיעבד חוכך הרב ז"ל להחמיר, וכי קאמרינן לדבריהם דרבנן קאמר להו לאו משום מאי דאמרינן אבל לא בימות החמה דכה"ג אפילו רבי יוסי מודה דאסור אלא ה"ק לדידכו דפלגיתו עלי ואמריתו אף היא נעשית זבל מכלל דסבירא לכו זו"ז גורם אסור א"כ אף לא ירקות בימות הגשמים, וארבנן דאמרו לו אף היא נעשית זבל קא מהדר דאינהו גופייהו נינהו רבנן דמתניתין דירקות.
<h2>דף מט:</h2>
מתני' נטל הימנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה. פי' בין בחדש שלא נתצו בין בישן שלא צננו דבתרוייהו זה וזה גורם הוא וס"ל לתנא דמתניתין דזה וזה גורם אסור, וכדמוכח בגמרא דטעמא משום זו"ז גורם הוא מדאמרינן לעיל בסמוך אלא ר' אליעזר ורבנן דעצים וכו', הילכך כיון דאיפסיקא הלכתא כרבי יוסי דאמר זו"ז גורם מותר לא קיי"ל כסתם מתניתין, אלא בין חדש בין ישן יוצן דתנור חדש נמי כל שצננו והסיקו ואפה בו את הפת זה וזה גורם הוא תנור דאיסורא ועצים דהיתרא הילכך שרי, והכי אמרינן בפרק כל שעה דלמ"ד זו"ז גורם מותר בין חדש בין ישן יוצן, לפיכך לא נתכוונו אצלי דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז [שכתב] הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן, והוא עצמו ז"ל כתב בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם בין חדש בין ישן יוצן מכלל דס"ל ז"ל דדוקא גבי ערלה וכלאי הכרם (מקטלינן) [מקילינן] דאפילו חדש סגי ליה בצנון משום דחזינן בסוגיין בפרק כל שעה גבי ערלה וכלאי הכרם דלמ"ד זו"ז גורם מותר בין חדש בין ישן יוצן אבל גבי ע"ז כיון דסתם לן תנא חדש יותץ ולא אשכחן תנא דפליג עליה בהדיא נקיטינן הכי אפי' לדידן דקיי"ל זו"ז גורם מותר משום חומרא דע"ז, וזו הסברא אינה מכרעת דכיון דחזינן בסוגיין דלעיל דתנא דמתני' ס"ל זוז"ג אסור ודאי הא דאמר בחדש יותץ לטעמיה אזיל ומאן לימא לן דאפי' למ"ד זוז"ג מותר מודה דיותץ משום חומרא דע"ז, דהא אשכחינן דלמ"ד זוז"ג מותר אפי' חדש סגי ליה בצנון בשאר אסורין כדאיתא בפרק כל שעה ולא אשכחן תנא דשני ליה בין ע"ז לשאר אסורי הילכך בע"ז נמי בין חדש בין ישן יוצן, ומיהו אפה בו את הפת בתנור שלא צננו ואפילו היה תנור ישן אסורה בהנאה דאע"ג דזה וזה גורם הוא תנור דהיתירא ועצים דאיסורא הא אמרינן בפרק כל שעה דיש שבח עצים בפת הילכך רואה אני את הפת כאילו הוא עצי איסור ממש, והני מילי בשאבוקה כנגדו דלא קלי איסורא אבל ע"ג גחלים הפת מותרת דמקלא קלי איסורא, והכי איתא התם, ובגחלים לוחשות פליגי בה אמוראי התם אי הוה כאבוקה כנגדו או לא ונחלקו הראשונים הלכתא כמאן ואין כאן מקום להאריך.
נתערבה באחרות כולן אסורות. יש מפרשים משום דדבר שבמנין הוא כגון ככרות של בעל הבית דחשיבי ולא בטלי אבל ככרות שאינן חשובות בטלי ברובא, ואחרים פירשו דכיון דאיסורי ע"ז נינהו אסורין בהנאה אע"פ שאינן דבר שבמנין, ובפרק בתרא יתבררו דינין הללו בס"ד, ואיכא נוסחי דגרסי נתערבה באחרות ואחרות באחרות ולא דייקי מדגרסינן בפרק כל הזבחים שנתערבו (ע"ד א') כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי הנח לע"ז דספק ספיקא אסור ואותיבו ליה לשמואל ופריק אנא דאמרי כר' שמעון, ואם איתא לימא שמואל מתני' היא, אלא ש"מ דלא גרסינן אלא נתערבה באחרות כולן אסורות, ולענין הלכה נמי הכי קיי"ל דאחרות באחרות כולן מותרות כרב דאמר התם דאפילו ספק ספיקא דע"ז מותר גבי טבעת ע"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא דקיי"ל הלכתא כרב באיסורי.
ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. פירש"י ז"ל דמי הנאת עצים, לפי שהרב ז"ל סובר שהפת [אין] אנו רואין כאילו היא כולה גוף האיסור אלא כאילו יש בה תערובת איסור, ולפיכך הוא ז"ל מפרש דר' אליעזר דפליג ואמר יוליך הנאה לים המלח לאו אנתערבה בלחוד פליג אלא אפילו פת ראשונה בעינה יוליך הנאת עצים שנאפת בהם ומותרת שהרי אף היא עצמה אינה אלא תערובת איסור אבל לא כגופו של איסור, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות ע"ז יוליך דמי אותה הפת לים המלח, לפי שהוא סובר שהפת עצמה כל שהיא בעינה הרי היא כממשו של איסור, ולפ"ז ר' אליעזר דפליג ואמר יוליך הנאה לים המלח דוקא אנתערבה באחרות קאי אבל כל שהיא בעינה לא אמר ר' אליעזר יוליך הנאה שהרי היא כגוף האיסור, ועוד שאפילו תאמר שהיא עצמה אינה אלא כתערובת איסור אין ראוי להתיר אותה כל שהיא בעינה בהולכת דמי עצים לים המלח, והראיה מדתנן בפרק בתרא (ע"ד א') יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו, ופסקינן בגמ' כרשב"ג ואמר רב נחמן התם הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין נמי מותר, אלמא כל שיש בכאן בודאי תערובת של איסור ע"ז לא סמכינן עליה דרשב"ג למכרו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ומשו"ה אמרינן אבל לא יין ביין, וכיון שכן כאן אם הפת היא בעיניה שהדבר ידוע שיש בה תערובת איסור ע"ז דלא שרינן למכרה חוץ מדמי איסור שבה, וכל שכן שאין לנו להתירה בתקנתו של ר' אליעזר דהיינו יוליך הנאה לים המלח דודאי ר' אליעזר מיקל טפי מדרשב"ג דאילו בדרשב"ג אינו נהנה מן האיסור כלל וכאן נהנה ממנו לאחר שהוליך הנאתו לים המלח, וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל דר"א ל"פ ארישא דודאי קודם שנתערבה אין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח, והביא ראיה מהא דתניא שדה שנזדבלה בזבל ע"ז וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שדה תבור ופרה תרזה ומהדרינן בשמעתין לאוקמא כר"א דאמר זו"ז גורם אסור ואילו היתה תקנה לשדה ולפרה בהולכת הנאה לים המלח לא הו"ל למתני שדה תבור אלא יוליך הנאה, וכן דעת הרמב"ן ז"ל דר"א ל"פ ארישא, ולפי דעת זה אתי שפיר הא דאמרינן בפרק כל שעה קערות כוסות וצלוחיות אסורות, משמע דלא סגי בהולכת הנאה לים המלח משום דהתם לאו בנתערבו עסקינן, אבל לדברי רש"י ז"ל שאמר דר' אליעזר ארישא נמי פליג קשיא אמאי אסורות יוליך הנאה, אלא שיש שחדשו ואמרו דכי שרי ר' אליעזר ביוליך הנאה לא להשתמש בהן ישראל עצמו אלא למוכרו לגויים, ולפ"ז אפשר לומר לדעת רש"י ז"ל דמשו"ה אמרינן התם אסורות סתמא משום דאין להם תקנה להשתמש בהן ישראל אלא דאין סברא זו מחוורת דכיון דר' אליעזר אמר סתמא יוליך הנאה משמע דלאחר שהוליך הנאה אפילו ישראל משתמש בהן שאל"כ היה לר' אליעזר לפרש, ועוד שאילו היו דברים הללו אסורים לישראל אף למוכרן לגויים אסורין שמא ימכרום לישראל, שכן הדין בכל הדברים הנקחים מן הגויים כדאמרינן בפרק אלו טריפות (ס"ד א') אין מוכרין ביצת טריפה לגוי אלא אם מטורפות בקערה, וכן מפורש בירושלמי וכמ"ש בסמוך, ואלו במתני' שרי ר' אליעזר אף בבגד שהוא ניקח מן הגויים, וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל לאחר שהוליך הנאתו לים המלח מותר לאכלו ישראל ומשתמש בבגד.
גמ' אר"ח בריה דרבה בר נחמני משמיה דרב חסדא וכו' הלכה כר"א. וא"ת והא אנן תנן אלו אסורין ואסורן בכל שהוא יין נסך ועורות לבובין, ותנן נמי חבילי תלתן וחבילי זמורות הרי אלו ידלקו ואמאי נימא יוליך הנאה לים המלח, ועוד דרב גופיה דפסיק הלכתא כר"א אמר בזבחים בפרק התערובות דטבעת של ע"ז שנפלה לתוך מאה טבעות הרי כולן אסורין ואמאי נימא יוליך הנאה לים המלח, ותירץ הרב ר' יונה ז"ל דכי אמר ר"א יוליך הנאה הני מילי דוקא היכא שאין האיסור בעינו כגון פת שאפאו בעצי אשירה וכן בגד שארגו בכרכר שנטל ממנה שאין כאן לגוף האיסור אלא שבחו בלבד, א"נ כשהאיסור בעינו אם הוא אסורין דרבנן כגון חבית בחבית בסתם יינם, אבל טבעת ע"ז ועורות לבובין ויין שנתנסך לע"ז וכן חבילי תלתן וחבילי זמורות דכולהו הני איסורא דאורייתא נינהו ואיתנהו בעיניהו ליכא תקנתא ביוליך הנאה לים המלח שהוא היתר מרובה שמתיר אף ליהנות מאיסורין עצמן, וכמ"ש למעלה, ולפי דבריו ז"ל הא דאמרי' בגמ' ההוא גברא דאיערבה ליה חביתא דאיסורא בחמרא ואתא לקמיה דרב חסדא ואורי ליה כר"א דוקא בחבית דסתם יינם אבל דיין נסך לא וכמו שנפרש בס"ד, וא"ת נהי דניחא לן בכל הני אמאי לא עבדינן בהו תקנתו של ר"א וכדכתיבנא אכתי לא ניחא לן בעורות לבובין וחבילי תלתן וחבילי זמורות למה ידלקו וכן טבעות של ע"ז דהא איפשר למיעבד בהו תקנתא דרשב"ג דאמר ימכר כולו חוץ מדמי איסורין שבו, דעל כרחין נהי דתקנתו של ר' אליעזר שהיא היתר מרובה להשתמש מן האיסור בעצמו לא סגיא הכא באיסור תורה כי איתיה לאסורא בעיניה וכדכתיבנא תקנתו של רשב"ג שהוא היתר מועט סגיא אפי' בכי האי גוונא, דהא פסקי' כותיה בפ' בתרא דמכילתין ביין נסך בחבית אע"ג דאיתיה לאיסורא בעיניה והוא מאיסורין של תורה תירוץ קושיא זו מתלמוד שלנו לא למדנו אלא מתלמודא של ארץ ישראל למדנו דגרסי' התם במס' ערלה פ"ג אמר ר' חגי כד נחית מן אלפא שמעית קל ר' יעקב בר אחא מקשי בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלוק ותנינן נטל הימינה כרכר אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אמר ר' יעקב בר אחי חגיי קשייתא חגיי קיימא מאי כדון, תמן אין דרך בני אדם ליקח מן הגוי ברם הכא דרך בני אדם ליקח מן הגוי, ע"כ גירסא ירושלמית, ופירוקא דפריק אינהו אפריקו להו כולהו קושיין דכולהו הני דתנן בהו ידלקו זו דרך בני אדם ליקח אותן מן הגוי ומשום הכי לא אמרי' דימכרו לגוים חוץ מדמי איסור שבהן. ולפ"ז הא דאמרי' בפרק כל שעה כוסות וצלוחיות אסורות איכא מ"ד דמשו"ה אמרי' אסורות סתמא משום דליכא למיעבד בהו תקנתא לא כר"א ולא כרשב"ג, כר' אליעזר לא לפי שר"א לא התיר אלא בנתערבה אבל בפת עצמה לא וכמו שכתבנו במשנתינו וקערות וכוסות שלא נתערבו הרי הן כפת, וכרשב"ג נמי לא דאע"ג דרשב"ג אפי' בתערובת של איסור שרי למכרו חוץ מדמי איסור שבו אפ"ה בקערות כוסות א"א למיעבד הכי מפני שהם דברים הניקחים מן הגויים וחיישינן שמא ימכרום לישראל הא אילו היו דברים שאינן נקחים מן הגויים נהי דלא אפשר למיעבד בהו קולו של ר' אליעזר לפי שר"א לא הקל אלא כגון חבית בחבית מפני שהיתרו של ר"א מרובה וכמ"ש למעלה, מכל מקום עבדינן בהו תקנתו של רשב"ג שהתיר אפילו יין ביין מפני שהיתרו של רשב"ג היתר מועט שאינו מתיר ליהנות ישראל מהן אלא למוכרן. ולפ"ז הא דתנן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק דוקא בתבשיל שנאכל כמו שהוא חי שהוא ניקח מן הגוי הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר חוץ מדמי איסור שבו וכרשב"ג, שהרי אין ספק דרשב"ג דשרי באסורי ע"ז למכרן חוץ מדמי איסור שבהן כל שכן דשרי בשאר אסורין, ועוד שהרי אתה רואה מפורש בירושלמי שהקשו מבגד שצבעו בקליפי ערלה אמתני' דיין נסך דאמר רשב"ג ימכר אלמא לרשב"ג לא שני ליה בקולא דימכר בין ע"ז לשאר איסורין, הילכך תבשיל שאינו נאכל כמו שהוא חי שנתבשל בקליפי ערלה ימכר חוץ מדמי איסור שבו, וכן היה דין זה בקערות כוסות וצלוחיות אלא שאנו חוששין שמא ימכרום לישראל מפני שהם דברים הנקחין מהן דנהי דלא קיי"ל כרשב"ג ביין ביין [אלא חבית] בחבית גבי יין נסך וקערות כוסות וצלוחיות וכן תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה כיין ביין דמו, אפ"ה כיון דקיי"ל כותיה בסתם יינם אפילו יין ביין מסתברא דלא חמירי שאר איסורין מסתם יינם אדרבה מצינו בהן צד הקל שאינם אוסרין במשהו כסתם יינם ואילו בסתם יינם לא מצינו צד הקל משאר איסורין, הלכך כיון שאנו מקילין בסתם יינם אפילו יין ביין כקולו של רשב"ג כש"כ שנקל בשאר איסורין בדבר שנתערב בו איסור דומיא דיין ביין, הלכך כי אמרינן קערות כוסות וצלוחיות אסורות דוקא מפני שהן דברים הנקחין מן הגוי הלא"ה ימכרו חוץ מדמי איסור שבהן, ומכל מקום אי אפשר לתקן.
<h2>דף נ:</h2>
זריקה משתברת הויא לה כזריקת פנים ומשם הכי לא בעינן בה [אלא] חדא מהנך תרתי דבעינן בכעין (זביחה) [זריקה], וכי תנן כמתניתין וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הכי קאמר שכיון שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אנו חוששין שמא הקריבו אותן לארורה זו בזריקה משתברת, אבל אילו לא היו קריבין לגבי מזבח אין חוששין להם שמא הקריבום לע"ז דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, אין בדבריך כלום חדא דלר' יוחנן דבעי כעין פנים ממש וכמו שנפרש בסמוך על כרחיך כי תנן במתני' וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח דוקא תנן שאם לא היה קרב לגבי מזבח לא היה נאסר אפילו נזרק ודאי לע"ז, ומדר' יוחנן נשמע לרב דלא שמעינן להו דפליגי בפירושא דמתניתין, ועוד דלרב גופיה על כרחיך כי תנן וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי [מזבח] לגבי פרכילי ענבים ועטרות שובלין דוקא תנן שאם לא היו קריבין לגבי המזבח אפילו בידוע שבצרן מתחילה לכך כיון שאין דרכו של מרקוליס בהן אין נאסרין דהוה ליה כשבר מקל לע"ז שאין עובדין אותה במקל, וכיון דלרב גופיה כי תנן וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי פרכילי ענבים ועטרות שובלין דוקא תנן אף לגבי יינות שמנים וסלתות נמי דלא מפסקינן סיפא דמתני' בסכינא חריפא לומר דלצדדין קתני, הילכך הך ברייתא דספת לה צואה לא מתוקמא אלא בע"ז שעובדין אותה בצואה, ומכל מקום ברייתא דחגב דמחייב בה ר' יהודה אפשר דאפילו אין עבודתה בחגב מחייב דכיון דהוי זביחה ממש אע"פ שאין דרכה בכך חייב כן נראה לי. ואחרים פי' דהא דנקט ע"ז שעובדין אותה במקל לאו למימרא דאם לא היו עובדין אותה במקל דשבר מקל לפניה ליפטר, דליתא אלא כיון דהויא ליה כעין זביחה אע"פ שאין עבודתה במקל כלל חייב, וכי נקט שעובדין אותה במקל לרבותא נקטיה שאע"פ שעובדין אותה במקל זרק מקל לפניה פטור כיון ששינה מקשקוש לזריקה. [חסר התחלה. וז"ל המגיה בדפו"י נראה דכונתו לדחות ד' המפרשים בדעת רש"י דדוקא בשבירת מקל דאין עליו שם מד' עבודות לכן בעי' שיהא עבודתה בכך אבל בספת לה צואה ובשחט לה חגב דבספת לה צואה יש עליו שם זריקה ובשחט לה חגב יש עליו שם שחיטה חייב אפי' אין עבודתה בכך משום דרק חדא מתרתי בעי' או שיהי' דרך עבודתה בכך או שיהי' כעין פנים (כאשר כ"ה דעת ה"ר יונה ורבותיו של הריטב"א ז"ל), והא דתנן וכ"ד שכיו"ב קרב לגבי מזבח דמיני' משמע דאף יינות ושמנים דהוי דרך זריקה כעין פנים עכ"ז בעי' שיהיו ג"כ שכיו"ב קרב לגבי מזבח, ע"ז י"ל דבידעינן שנקרבו לפני ע"ז לא בעי' שיהא כיו"ב קרב לגבי מזבח, אבל שם איירי דלא ידעינן אי נקרב לפני ע"ז, לכן אם הוא מהדברים שכיו"ב קרב למזבח חיישינן שנקרבו לע"ז בזריקה משתברת ואי לא לא חיישינן, ודחי לי' הר"ן דא"א לומר כן כמ"ש בפנים. — אגב אעורר דמ"ש כאן ומ"מ ברייתא דחגב וכו' אפשר דאפי' אין עבודתה בחגב מחייב, הוא דלא כמ"ש בפי' להרי"ף שלפי שיטה זו מתני' דספת לה צואה וכו' וכן שחט לה חגב וכו' בע"ז שעובדין אותה בצואה ובמימי רגלים ובחגב מתוקמן עכ"ל. ולכן כתב פה לקמן בד"ה אמר ר"א, דפליג עלי' דרב, דלא כמו שכתב בפירושו להרי"ף שדוקא לפי' האחרים פליג עלי' דרב עיי"ש].
<h2>דף נא.</h2>
אר"נ אמר רבה בר אבוה א"ר וכו' זרק מקל בפניה חייב ואינו נאסר. פי' רש"י ז"ל בשעובדין אותה בזריקת מקל, וכן עיקר, ומשו"ה חייב דלגבי חיובא בחדא מתרתי סגי או בכעין פנים ונפקא לן מדכתיב זובח לאלקים יחרם או בדרך עבודתה ונפקא לן מדכתיב איכה יעבדו הגוים האלה, אבל לגבי איסורו של תקרובת לעולם אינו נאסר אלא בכעין פנים דאיסור דתקרובת מאשר חלב זבחימו יאכלו נפקא או מדברי קבלה דכתיב ויאכלו זבחי מתים, הילכך לא מיתסר אלא בכעין פנים דומיא דזביחה, ומשו"ה אמרינן זרק מקל לפניה חייב ואינו נאסר דאע"ג דעבודתה בזריקת מקל היא מדאמר חייב אפ"ה אינו נאסר וכדכתיבנא, ואחרים פירשו דהא דר"נ א"ר בר אבוה בע"ז שעובדין אותה בקשקוש מקל היא דומיא דההיא דאר"י אמר רב דלעיל, ואמוראי נינהו אליבא דרב דרב יהודה ס"ל אליביה דמקשקוש לזריקה שלא כדרכה הוא ומשו"ה אמר זרק מקל לפניה פטור, ורב נחמן ס"ל אליבא דרב דמקשקוש לזריקה כדרכה הוי ומשו"ה אמר זרק מקל לפניה חייב.
אמר ר' אבהו אר"י מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור וכו' לא אסרה תורה אלא כעין פנים. משמע דפליג עליה דרב דסגי ליה בכעין זביחה ולדידיה ודאי זובח בהמה בעלת מום לע"ז חייב, ומשמע דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפטרי בשחט לה חגב דאילו לר' יהודה דמחייב בחגב משום דצוארו ארוך כבהמה כל שכן דמחייב בבהמה בעלת מום, וההיא ברייתא דספת לה צואה ר' יהודה היא, דאילו לרבנן דפטרי משום דבעו כעין פנים ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים פטור דכעין פנים בעינן, ואפילו בבהמה מחוסרת אבר פטרי רבנן, והאי דנקט חגב להודיעך כחו דר"י דאפילו בחגב מחייב, וא"ת ולר' יוחנן דבעי כעין פנים ממש תקשי ליה מתני' דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים ועטרות שובלים ואוקימנא כגון שבצרן מתחילה לכך כלומר דה"ל כעין זביחה ואע"ג דלא הוי כעין פנים, י"ל דלר"י כל שאותו דבר בא בפנים אע"פ שאין עובדין בו לגבוה באותה עבודה שהוא עובד בה לארורה זו כעין פנים מקרי, ופרכילי ענבים באים הם בפנים לבכורים הילכך כי בצרן מתחילה לכך הו"ל שבירתן כעין זביחה וכיון שבאים בפנים הוי כעין פנים, והכי משמע לעיל בסמוך דכל שבצרן מתחילה לכך כעין פנים הוא דמקשינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה המשתברת איכא כלומר ותקשי לתרוייהו ומפרקינן כגון שבצרן מתחילה לכך, דאלמא דבהכי סליק פירוקא אפילו למאן דבעי כעין פנים, והיינו נמי דאמרינן לקמן כל שהוא לפנים מן הקילקלון אפילו מים ומלח אסור לפי שכיון שמים ומלח קריבין לגבי מזבח אע"פ שאין עבודתן בזריקה חיישינן שמא זרקום לע"ז והויא לה זריקה המשתברת ואסור כדין תקרובת שאין לה בטילה עולמית דכל כה"ג כעין פנים הוא. ולענין פסק הלכה יש שפסקו כר' יוחנן דבעי כעין פנים משום דרב ור"י הלכה כר"י, ועוד דאמרינן לעיל דכולי עלמא לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן, הלכך כל היכא דלא הוי כעין פנים אינו נאסר משום תקרובת ע"ז אע"ג דהוי כעין זביחה, ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל, אבל ראיתי לראב"ד ז"ל בספר הגהותיו שפסק כרב וכל כעין זביחה חייב ונאסר, ושחט לה חגב חייב וספת לה צואה נמי חייב, ואפשר שטעמו ז"ל דאע"ג דרב ור"י הלכה כר"י כיון דרב נחמן ורבה בר אבוה ורב יהודה ס"ל כרב ואביי ורבה נמי שקלי וטרי אליביה נקטינן כותיה, ועוד דסוגיין בפרק ארבע מיתות (ס"ב א') דשבירת מקל תולדה דזביחה, ומן התימה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ג מע"ז דספת לה צואה חייב ושחט לה חגב ובהמה מחוסרת אבר פטור, וכבר השיג עליו הרב הנז' ז"ל דודאי לא גרעי חגב ובהמה מחוסרת אבר מצואה ומימי רגלים.
<h2>דף נא:</h2>
כל שהוא לפנים מן הקלקלון אפילו מים ומלח אסור. כבר פירשנו למעלה דמשום תקרובת חיישינן ליה וכעין פנים הוא כיון שמים ומלח קרבין לגבי מזבח הילכך אסור ואין לו בטלה עולמית, חוץ לקילקלון דבר של נוי אסור משום נוי ע"ז ואסור עד שיבטלם, דבר שאינו של נוי מותר לגמרי, ואע"ג דבירושלמי משמע דמים ומלח משום משמשי ע"ז נגעו בהם, מדאמרינן התם ואפילו מים ומלח, מלח לשוף ומים להדיח, לפום גמרא דידן משמע דמשום תקרובת נגעו בה מדאמרינן פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה.
ואותן נרות של שעוה שמדליקין לפני ע"ז נויי ע"ז נינהו ואע"פ שעשוי מתחילה לכך אינן אסורות עד שעת הדלקה דאין הקדש לע"ז, וכיון שאין אסורות בשעת הדלקתן משום תקרובת אלא משום נויי ע"ז בביטול סגי להו הילכך אם נתנן או מכרן כומר לישראל מותרות, ואע"ג דבע"ז עצמה אמרי' (נ"ג א') דאפי' מכרה או משכנה לצורף ישראל אסורה, התם משום דמימר אמר איידי דדמיה יקרין מזבין לה לגוי ופלח לה אבל נרות הללו אין דמיהן יקרין, וכן הדין בכל משמשי ע"ז שאינן נכרין שהן משמשין, ועוד שאין חבת משמשין עליהן כחבת ע"ז עצמה שיהו נקחין ביוקר מכדי דמיהן דניחוש דמימר אמר איידי דדמיהן יקרין מזבין לה לגוי ופלח לה, והיינו דתניא בתוספתא (פ"ז) אף כלים המשתמשין בה ובגופה גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרים, ומעתה כל שכן לנרות הללו, ועוד כתב ר"ש ז"ל דאם כבו אותן כומרים להשתמש בהן לעצמן זהו ביטולן דנויין נינהו ובטילי, ולבושי הכומרים התירו חכמי צרפת ז"ל שאין אלו משמשי ע"ז ולא נויין שלה, וכתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל ולחם אונים שלהם הראב"ד ז"ל התיר ששכר גלח הן, ע"כ, ואיני יודע איזה לחם התיר, ועוד כתב ז"ל שחכמי הצרפתים ז"ל התירו גביעי כסף שלהם שקורין קלזי"ש אבל מחתות החטאים האלו בנפשותם אסורין דמשמשי ע"ז הן, וכבר כתבנו אנו שמכירתן זה הוא ביטולן, ע"כ, ולא ירדתי לסוף דעתם וטעמם.
מתני' ע"ז שיש לה גינה ומרחץ נהנין מהן שלא בטובה וכו'. פירש"י ז"ל בטובה בשכר, וא"ת א"כ למ"ד בסיפא דאפילו בטובת כומרים שרי היכי אפשר ליקח מהן והלא מירוד אסור משום מכס של ע"ז (לעיל י"ב ב'), וי"ל התם רווחא גרידא הוא ומהנה אסור אבל הכא כיון דשקיל מינייהו פירות לאו מהנה הוא, אבל הראב"ד פי' בטובה ושלא בטובה טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים כדי שלא ימשך אחריהם, והכי דייק לישנא דטובה ושלא בטובה מדתנן במס' עדיות (פ"ה) גבי פירות שביעית אין נהנין מהן אלא בטובה ופי' טובת דברים דאי בדמים אסור דסחורה היא, וטעמא דאין נהנין אלא בטובה כדי שלא יהו רגילין בכך, ומיהו בירושלמי מוכח דבשכר ושלא בשכר קאמר, לפיכך נראה דבכלל בטובה דאסרינן תרוייהו איתניהו שכר וטובת דברים ואם היה שלה ושל אחרים מותר בכל ענין, דגרסינן בירושלמי חלילין של ע"ז אסור לשכרן ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שעושין שכר לע"ז מותר, הגובה של ע"ז אסור ליתן לו ואם היה מעלה שכר למדינה אע"פ שהוא גובה לשם ע"ז מותר ליתן לו, מתניתא אמרה כן היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה אלמא דבכלל בטובה שכר, ומיהו לענין הלכה אין לסמוך על הירושלמי אלא לענין פי' משנתינו דבכלל בטובה שכר אבל לענין דינא כיון דבגמ' דילן לישני נינהו קיי"ל כמאן דמתני לה אסיפא, ואפילו שלה ושל אחרים בטובת כומרים אסורין, והירושלמי שכתבנו הוא על דרך לשון ראשון שבגמרתינו דשלה ושל אחרים אפילו בטובת כומרים מותרים ומשו"ה הוא מתיר לתת לגובה של ע"ז כיון שהוא מעלה שכר למדינה, ולדידן דקיי"ל כלישנא בתרא אסור, והרמב"ן ז"ל התיר אם גובה לשם מדינה אע"פ שבני מדינה נותנים חלקם לע"ז וצריך עיון.
<h2>דף נב.</h2>
גמ' סברא היא מדנכרי עד שתעבד דישראל אסורה מיד. נ"ל דה"פ כיון שהוצרך הגמ' להקיש אלוה לכלים מכלל דאי לאו היקשא הו"א דאלוה מיתסר מיד דאי לאו הכי היקשא למה לי, וכיון שכן סברא היא דדוקא בנכרי עד שתעבד דבע"כ הקישן הכתוב הא דישראל שלא הוקשה אסורה מיד דה"ל כע"ז של נכרי אי לא הקישה הכתוב, שכיון שע"ז של ישראל חמורה לענין ביטול מע"ז של נכרי אין לנו ללמוד קולא עליה מע"ז דנכרי שאין למדין חמור מקל להקל עליו, ואפ"ה לא ניחא לן בהכי ומקשינן ואימא בדנכרי דלעולם אימא לך שגלה לך הכתוב בע"ז של נכרי שאינה אסורה עד שתעבד והוא הדין לע"ז דישראל שאין ע"ז של ישראל חמורה ממנה אלא למה שחדש בה הכתוב שטעונה גניזה אבל שאר מילי לא הילכך גלי בנכרי והוא הדין לשל ישראל, ועוד דאיפשר שאף ע"ז של ישראל בכלל היקישא דהא אמרינן לקמן (נ"ג ב') דגוים שבארץ ישראל שליחותייהו דישראל קא עבדי הילכך אפשר בכלל את אלהיהן איתנהו תרוייהו ע"ז דנכרי וע"ז דישראל.
מנין לגוי שפוסל אלוהו ת"ל פסילי אלהיהם וכו'. וא"ת והיאך היו גוים שבארץ ישראל יכולים לפסול אלוהות שלהם דהא אמרינן לקמן (נ"ג ב') דא"י היתה ירושה לישראל מאבותיהם וגוים שהיו בתוכה כשעבדו ע"ז שליחותיהו דישראל עבוד וה"ל ע"ז של ישראל ואין לה בטלה עולמית, תירץ הרמב"ן ז"ל דהני מילי כגון אשירה דכיון דמחוברת לקרקע הרי היא כקרקע וה"ל בכלל ירושתן ומשום הכי טעונה שריפה, אבל ממון האמוריים המטלטל, שלהם היתה עד שעת כבוש, ומשו"ה היו יכולין לבטל ע"ז שלהם המטלטלת.
מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה. הקשה הראב"ד ז"ל תיפוק לי מואשריהם תשרפון באש שאילו היה לה בטילה לע"ז של ישראל למה הטעינה הכתוב שריפה בבטול בעלמא סגי להו, אלא משום דשליחותה דישראל עבדו הויא לה ע"ז דישראל ואין לה בטלה כדאמרינן בסוגיין דלקמן, תירץ הרמב"ן ז"ל דאי מואשריהם הו"א דגוי העובד ע"ז של ישראל אין לה בטלה עולמית, משום דישראל לא עבדה שיבטלנה, וגוי לאסרה הוי שליח לבטלה לא הוי שליח, אבל ישראל העובד קס"ד דאית ליה בטלה דאיהו אסרה ואיהו שרי לה.
מאי משמשין ממשמשין דנכרי גמר. מיבעי ליה לרמב"ן ז"ל דומיא דבעיא דגמ' משמשי ע"ז דישראל יש לה ביטול או אין לה ביטול משמשין ממשמשין דנכרי גמר מה התם יש להם ביטול הכא נמי יש להם ביטול, או דילמא מינה גמרינן איסורא מה התם אין לה בטילה לעולם ה"נ אין להם בטילה לעולם, וכתב בשם הראב"ד ז"ל דאין להם ביטול וסמך לדבר שהרי אמרה תורה ונתצתם את מזבחותם ומינה דאי אפשר על ידי ביטול גוי וכדאמרינן לקמן (נ"ג ב') גבי ואשריהם תשרפון באש, והרי מזבח אינו אלא משמשי ע"ז שמקריבין עליו ואפ"ה גלי לך רחמנא דלא סגי ליה בביטול, ואין הדבר נראה שיהו משתחוין לגופו של מזבח שיהא כע"ז עצמה, ואין הכרעה זו מכרעת אצלי דאיכא למימר דהתם היינו טעמא משום דישראל לא נשתמש במזבח זה שיבטלנו, וגוי לאוסרו נעשה שליח אבל לא לבטלו וכמ"ש בשם הרמב"ן ז"ל בסמוך. אבל מ"מ משמשי ע"ז של גוי שהיא ביד גוי ומשמשיה ביד ישראל וביטל הגוי ע"ז שבידו אע"פ שהמשמשין ביד ישראל בטילין הן אגב ע"ז, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
טומאה דאורייתא הדרא טומאה דרבנן לא הדרא. וא"ת דהא אמרי' בפ"ק דשבת (ט"ז א') גבי כלי זכוכית נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא מכאן ולהבא אין למפרע לא, ומפרש לה משום דטומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן בטומאה דאורייתא אחיתו להו רבנן טומאה בטומאה דרבנן לא אחיתו להו רבנן טומאה, ומאי שנא הכא, י"ל שאני כלי זכוכית דכל טומאתן דרבנן אבל הני כלים כיון דבשאר טומאה אית להו טומאה דאוריתא מבעיא לן אי גזור בהו אפילו בטומאה דרבנן, וכי אמרינן ותיבעי ליה שאר טומאות דרבנן בכה"ג אמרינן בטומאת משקין ובכלים שאם נגע בהן שרץ טמאין מן התורה.
ותיבעי ליה כלים. פי' כלים של משמשי ע"ז מי אמרינן דכי היכי דמהני להו ביטול לגבי איסורא מהני להו לגבי טומאה או לא וכן פרש"י ז"ל, וא"ת ולימא ליה כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטילה כדאמרינן ליה בסמוך גבי ע"ז גופה, ומכאן נראה לי להכריע דמשמשי ע"ז של ישראל אין להם בטילה, ומשו"ה לא שני ליה כיון דאיסורא בטיל דאי הוה משני ליה הכי הוה משמע דמשמשי ע"ז של ישראל דאיסורא לא בטיל טומאה נמי לא בטלה, ואינו כן דכיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה אע"ג דאיסורא דידהו לא בטיל, ואפשר נמי דמעיקרא כי אמר ליה ותבעי ליה כלים כלים דומיא דתקרובת שאין להם בטילה קאמר ובמשמשין דישראל.
והא דאמרינן ע"ז גופה לא קא מבעיא לי דכיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטלה. קשיא ליה לראב"ד ז"ל תבעי ליה ע"ז של ישראל דלא בטיל איסורא, וניחא ליה התם ביטוליה כמאן דליתיה דמי הילכך פשיטא דלא מהני אפי' בטומאה דרבנן, אבל הכא דמבטל ע"ז וכולה משמשיה מי אמרינן מגו דהני בטלי מהני ביטול זה לטומאה דתקרובת אע"ג דלא מהני לאיסוריה או דילמא לא מהני כלל.
<h2>דף נב:</h2>
ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי וכו' הקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם. וא"ת נהי דמצי לדחויי הכי מאי קאמר ברוך אתה לשמים דאלמא מהכא גמר לה דילמא הקדשנו דאקדשינהו דפשטיה דקרא הכי משמע, י"ל דאדרבה הקדשנו אחרים תחתיהם משמע דאי בהנהו כיון דאטבלינהו ממילא קדישי, ומאי והקדשנו, ומ"מ קשיא ומאי קא מוכח מהכא דילמא ע"י מעשה אסרום ואפי' להדיוט כדאיתא לקמן, וי"ל דר' יוסי בן שאול ורבי ס"ל כרב נחמן ורב עמרם ור"י דאמרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כדאיתא במס' חולין פ' השוחט ופליגי עליה דרב הונא דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ואפי' לפי פי' רבינו חננאל ז"ל שפי' שם דע"כ ל"פ אלא במעשה זוטא אבל במעשה רבה מודו, הכא כיון שהכלים בעצמם לא נשתנו מעשה זוטא חשיב דלא עדיף ממנסך דקא אמרי' התם לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי דחשיב מעשה זוטא כיון שאינו ניכר, ולפי"ז לדידן דקיי"ל כר"ה ור"י דאמרי לקמן דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אסור וגמרי לה מכלים דאחז דאלמא כלים דאחז אפי' להדיוט הוו מתסרי לית לן למיפשט בעיין מכלים דאחז, ואפ"ה קיי"ל דכלים שנשתמשו בהן בבית חניו אסורין דכיון דר' פשיט ליה לר' יוסי בן שאול ואמר דאסורין הן אע"ג דאנן לא מצינן למגמר מקרא שהיה בידו מ"מ נקטינן כפשטיה כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות ביאת מקדש.
<h2>דף נג.</h2>
מחלוקת בצורף גוי. פי' רש"י ז"ל סתם לוקחי מתכות צורפין הן, וכדבריו נראה לכאורה מדמקשינן בסוגיין מברייתא דהלוקח גרוטאות מן הגוים, ואם איתא דכי אמרינן צורף דוקא קאמרינן מאי קא מקשי למ"ד אבל בצורף ישראל דברי הכל בטלי הא מני לימא ליה הב"ע בלוקח שאינו צורף, אלא ש"מ דצורף לאו דוקא, אבל הראב"ד ז"ל פירש דדוקא צורף הא בשאינו צורף בין בישראל בין בגוי לא בטל בין לרבי בין לרבנן, וכי תימא א"כ לישני ליה בתיובתא דהלוקח גרוטאות הב"ע בלוקח שאינו צורף, איכא למימר כל הלוקח גרוטאות לצורפן הוא לוקח וכצורף דמי, ולפ"ז כי תנן במתני' משכנה רבי אומר בטל, דוקא כגון שאמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך והגיע זמן ולא פדאה דה"ל כמכירה, דכיון דצורף דוקא בעינן כי משכנה ולא הרהינה אצלו מאי רבותיה דצורף. והרמב"ן ז"ל הסכים לזה דצורף דוקא הא אינו צורף אפילו לרבי לא בטל ואפילו ישראל, והביא ראיה דאם איתא דצורף לאו דוקא היכי אמרינן בסוגיין אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל ולרבי נמי היכי אמרינן דאפילו מכרה לגוי בטל, והא אמרינן לקמן בסמוך ואי תנא גנבוה לסטים דאמר אי גוי גנבה מיפלח פלח לה ואי ישראל גנבה איידי דדמיה יקרים מזבין לה לגוי ופלח לה, ולעיל (מ"ג א') נמי אמרינן מימר אמר אי גוי משכח לה מיפלח פלח לה ואי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקירין מזבין לה לגוי ופלח לה, אלא ודאי צורף דוקא ושלא כדברי רש"י ז"ל, ולי נראה שאין זו ראיה דכי אמרינן דלא מייאש הני מילי היכא שאין מעשיו מוכיחין שביטלה כגון גנבוה ליסטים א"נ כגון אבידה דממילא כההיא דפרק כל הצלמים, דבכה"ג דילמא לא מבטלה דאמר אי גוי גנבה מפלח פלח לה ואי ישראל גנבה מזבין לה לגוי ופלח לה, אבל כל שמכרה או משכנה מעשיו מוכיחין שאין נוהג בה מנהג אלוה שאילו היה עובד אותה לא היה מוכרה ולא היה ממשכנה לצרכיו אלא מעשיו מוכיחין דבטולי בטלה וה"ל כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום כיון שנהג בה מנהג בזיון, ולפ"ז כי אמרינן במתני' דמשכנה בטל אפילו בשלא הרהינה אצלו, וכי אמרינן בברייתא דלוה עליה אין לה בטלה כרבנן דמתני' אתיא, כן נראה לי לפי שטתו של רש"י ז"ל. ולענין פסק הלכה מסתברא דכיון דפלוגתא דאמוראי היא אי בצורף ישראל דברי הכל בטל או דילמא דאפילו בצורף ישראל מחלוקת ולא ידעינן מאן אמר הא ומאן אמר הא נקיטינן לחומרא כרבנן דאמרי לא בטיל דרבים נינהו ואליבא דמ"ד דבצורף ישראל מחלוקת, חדא דספקא דאורייתא הוא ולחומרא, ועוד דפשטה דהלוקח גרוטאות מן הגוים כותיה מכרעא ואע"ג דדחינן לה אשנויי לא סמכינן, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא הזכיר כל האי שקלא וטריא דצורף גוי וצורף ישראל דאלמא ס"ל דלרבנן בכל ענין לא בטל. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ע"ז שכתב או שמכרה לצורף ישראל הרי זו בטלה אבל אם משכנה או מכרה לגוי או לישראל שאינו צורף וכו' הרי זו אינה בטלה, ונראה לי שהרב ז"ל סמך אהא דאמרינן לקמן וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה זבוני לא בטלה ובודאי לא משמע דסתמא דשקלא וטריא דגמרא סלקא דלא כרבנן וכיון שכן על כרחין קיי"ל כמ"ד בצורף ישראל דברי הכל בטל, והכי קאמר אי תנא לוה עליה הו"א התם הוא דאפילו לוה עליה מצורף ישראל לא בטל דכיון דלא זבנה זבוני לא בטלה מכלל דאי זבנה בטלה, אבל למ"ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת היכי אמרינן סתמא מדלא זבנה זבוני לא בטלה והא לרבנן אפילו זבנה לא בטלה אלא כדאמרן, ונראה שלזה כיון רש"י ז"ל שכתב לוה עליה גוי ואפילו מצורף ישראל, הילכך כיון דפלוגתא דאמוראי היא אי בצורף ישראל מחלוקת או לאו וסוגיין כמ"ד דבצורף ישראל דברי הכל בטל נקיטינן כותיה וכדברי הרמב"ם ז"ל. ומ"מ הרי אתה למד מדבריו שדעתו ז"ל דבצורף דוקא שלא כדברי רש"י ז"ל.
<h2>דף נג:</h2>
מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"ת ודילמא על ידי מעשה אסרום כדאמרינן לקמן דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ואפשר דרב יהודה ס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי שום מעשה, אבל הרמב"ן ז"ל תירץ שאפילו אם נאמר שע"י מעשה אסרום מכל מקום בביטול בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ז זו שלא מדעת בעליה נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני מעשה שתהא נאסרת כאלו הייתה של גוי ה"נ הויא כשלו לענין ביטול הילכך קודם שלקחה ישראל מן הגוי בביטול בעלמא סגי לה, ולא נראה לי כן אלא אף בזו אין לה בטילה עולמית, וראיה לדבר מדאמרינן לקמן אע"פ שאמרו שהמשתחוה לבהמה של חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כלומר ואפילו להדיוט וכמו שנפרש בס"ד, ומוכחי' לה מכלים דאחז ובודאי עיקר אוכחתין היא מדלא פרקינהו לאשתמושי בהו להדיוט דאל"כ היכי ילפינן הדיוט מגבוה דילמא לגבוה שאני דמאיסי כדחזינן בנעבד דבעלי חיים דאסר רחמנא לגבוה ושרי להדיוט, אלא ע"כ ה"ק אלא מכלים דאחז דמדלא פרקינהו לאשתמושי בהו להדיוט ש"מ דעשה בה מעשה בדבר שאינו שלו נאסר ואפי' להדיוט, וכ"כ רש"י ז"ל אלא מכלים של בית המקדש שהזניחם אחז, איתסרו להו גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמר ליפרקיה ולפקיה לחולין ע"כ, וכיון שכן על כרחין לית לן הא דאמרינן בסוגיין דלעיל גבי אבני מזבח אבל הכא כיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט, דאי אית לן הכי לא מוכחינן ולא מידי דלגבוה שאני משום דמאיסי ולהדיוט נמי משום לאו אורח ארעא, וטעמן של חלוף סוגיות הללו דמשום דלעיל מהדרינן למימר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' לגבוה צריכינן לשנויי משום לאו אורח ארעא וכו' אבל השתא דס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה ואפי' להדיוט נקטינן מילתא כפשטיה דלהדיוט אסירי מדינא ולאו משום לאו אורח ארעא, וכיון שכן אם איתא דגוי שעשה מעשה לע"ז בדבר שהוא של ישראל ואסרו יש לו ביטול הדרא קושיין דלעיל לדוכתא גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון ליתברינהו ולבטלינהו ולפקינהו לחולין ולא מצינן לשנויי מאי דשנינן לעיל דכיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט דהשתא לית לן הכי וכדכתיבנא, אלא ע"כ טעמא דמילתא דלא בטלינהו לאשתמושי להדיוט משום דכיון דעל ידי מעשה נאסרו הוו להו ע"ז דישראל ואין להם בטילה עולמית. וכי תימא אפ"ה לא סגי דכיון דקרא כתיב ובאו בה פריצים וחללוה הוו להו אבני מזבח חולין ומהפקירא קא זכו בהו גוים וה"ל ע"ז דגוי ויש לה ביטול, וכדאמרי' בסוגיין דלקמן ואלא מאבני מזבח ודילמא כדרב פפא דאר"פ התם קרא אשכוח ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה, לא תטעה בזה דלקמן הכי אמרינן ואלא מאבני מזבח כלומר דנאסרו על ידי מעשה והאי דלא בטלינהו משום דה"ל ע"ז דישראל ואין לה בטילה, ובכי האי גונא אין לה בטילה דילמא כדר"פ דדריש מובאו בה פריצים וחללוה דיצאו לחולין וכיון שכן ה"ל ע"ז דגוי ועל כרחיך האי דלא בטלום לאשתמושי בהו להדיוט משום דלאו אורח ארעא כיון דאשתמש בהו לגבוה וכו' וכטעמא דמסקינן בסוגיין דלעיל, והדרינן ואמרינן אלא מכלים דאחז כלומר דמניהו גמרינן על כרחין דע"י מעשה נאסרו אע"פ שלא היו שלו דליכא למידרש הכא ובאו פריצים וחללוה ולומר שמן ההפקר זכו בהם דקרא בפריצי גוים כתיב, אלא על כרחיך על ידי מעשה נאסרו ומשו"ה נמי נאסרו אבני מזבח ולאו מטעמיה דרב פפא וכיון דלא התירום להדיוט ש"מ דעשה בה מעשה נאסר אף להדיוט וכיון דלא בטלינהו לאבני מזבח ולמישרינהו להדיוט על כרחיך משום דהוו להו ע"ז של ישראל ואין לה בטילה, שאם לא תאמר כן הדרא קושיין דלעיל דליבטלינהו ולתברינהו ולפקינהו לחולין לדוכתא דהשתא לית לן טעמא דלאו אורח ארעא, אלמא גוי שעשה מעשה בע"ז בשל ישראל הויא ליה כע"ז של ישראל ואין לה בטילה לעולם כנ"ל.
ואי משום הנך קמייתא בביטול בעלמא סגי להו. וא"ת והיכי סגי להו בביטול והא כשנתנה להם הארץ אף אותן האשירות שהיו בה קודם לכן באו לרשותן וה"ל ע"ז דישראל ואין לה בטילה עולמית, י"ל דמעולם לא באו ברשותן של ישראל דמסתמא מה שנאסר בהנאה לא ניתן להם.
<h2>דף נד.</h2>
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה וכו'. וא"ת והא קיי"ל דבע"ז יהרג ואל יעבור, וכי תימא ר' זירא כר' ישמעאל ס"ל דאפילו בע"ז בצנעה יעבור ואל יהרג כדאיתא בפרק אין מעמידין (כ"ז ב'), מכל מקום היכי מקשי בפשיטות אונס רחמנא פטריה כיון דאיכא נמי תנאי דאית להו יהרג ואל יעבור ואיפשר לאוקמי הך ברייתא דלעיל כותייהו, י"ל דהכי קאמר אע"ג דיהרג ואל יעבור מכל מקום אם עבר ולא נהרג רחמנא פטריה ממיתת בית דין וכיון דרחמנא פטריה לא מיקרי נעבד, ואתא רבא ופריק דאפילו בכה"ג מיקרי נעבד.
אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם. פי' הרמב"ן ז"ל דרבא הכי קאמר לא תימא דנעבד באונס לא שמיה נעבד ואפילו בפרהסיא ולא אמרינן יהרג ואל יעבור, והאי מקרא דלא תחללו את שם קדשי קדוש השם בעלמא הוא אבל לא שיהא מאיסור ע"ז ושיהא נקרא נעבד ליאסר, שאין הדבר כן דהכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס וכי אהדר רחמנא פרהסיא מולא תחללו את שם קדשי לדוכתיה אהדריה ובכלל לא תעבדם הוא ונעבד מיקרי, ומיתסר מדרשא דמן הבקר להוציא הנעבד.
הא בצנעה הא בפרהסיא. לא קיי"ל הכי אלא בין בצנעה בין בפרהסיא יהרג ואל יעבור והכי איתא בפרק בן סורר ומורה (ע"ד א'), ורבא נקיט לה אליבא דר' ישמעאל דאית ליה האי סברא וכדאיתא בפרק אין מעמידין, ולאו דס"ל לרבא כר' ישמעאל אלא לומר דאפילו לר"י משכחת לה דאפילו באונס נקרא נעבד.
האי נעבד הוא בימוס בעלמא שוייה. פירש"י ז"ל דבעלי חיים לא מיתסרי משום משמשי ע"ז, פי' לפירושו שכיון שלא מיעטן הכתוב מקרבן אלא נעבד ומוקצה למשמשין לא למדנו והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דכיון דמשום מעשה אתינן לה ואפילו להדיוט מיתסר דודאי כי אמרינן שחט בה סימן אחד אסרה אף להדיוט קאמרינן וכן פירש"י ז"ל בפרק השוחט (מ' א') וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאי לגבוה דווקא מאי איריא כי שחט לשם ע"ז כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן שהרי נעשית בעלת מום וטריפה אלא ודאי אף להדיוט קאמרינן, וכיון דאף להדיוט מיתסר על ידי מעשה אלמא לאו מדרשא דמן הבקר גמרינן וכיון שכן אמאי לא חייל איסוריה נמי אמשמשין, לכך פירש הרמב"ן ז"ל דהכא בלישנא בעלמא קפדינן היכי קתני נעבד הוא הא לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויא, והכי דייקא לישנא מדלא אמרינן ומי מיתסר בימוס בעלמא הוא.
<h2>דף נד:</h2>
אלא מכלים דאחז וכו'. כבר כתבתי למעלה שרש"י ז"ל מפרש דעיקר אוכחתין היא מדלא שרינן לאשתמושי בהו להדיוט דכיון דאמרינן עשה בה מעשה אסרה אפילו להדיוט וכמו שכתבתי למעלה, דליכא למילף מכלים דאחז מאיסורא דלגבוה דדילמא שאני לגבוה דמאיסי, אלא מדלא התירו להדיוט ילפינן דעל ידי מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו להדיוט, ומכאן נ"ל דמשמשי ע"ז של ישראל אין להם בטילה וכמ"ש למעלה דמסתמא משמע דכלים דאחז לע"ז משתמש בהן אבל לא עשאן ע"ז עצמה ואי סלקא דעתך דבביטול סגי להו למה להו גניזה לבטלינהו ולישתמש בהו הדיוט דהשתא לא סלקא דעתך טעמא דלאו אורח ארעא וכמ"ש למעלה, אלא ש"מ שאין להם בטילה.
הוו להו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד. הקשה הרמב"ן ז"ל היכי הוו שני כתובין הבאין כאחד הא כל חד מינייהו איצטריך שהרי אינן שוין באיסורן דהא ע"ז חליפיו וחליפי חליפיו עד סוף כל העולם אסורין מכל שאתה (מהנה) [מהיה] ממנו ואילו שביעית זה נכנס וזה יוצא, וצ"ע.
<h2>דף נה:</h2>
יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פירש"י ז"ל מכיון שהתחיל לימשך בגת עצמו מעליונו לתחתונו קרוי יין, ונראה לפי שיטתו שמכיון שהתחיל לימשך קצת היין שבגת נעשה יין נסך כל היין ואפילו מה שלא נמשך ממנו, וראיה לדבר מדאצטרכינן לשנויי בקושיין דלוקחין גת בעוטה בגת פקוקה ומליאה ופירש"י ז"ל פקוקה שלא יוכל לירד לבור ומליאה כדי שלא ימשך בגת עצמו אלא במקום שנסחט שם עומד, ואם איתא דלרב הונא אינו נעשה יין נסך אלא מה שנמשך אבל מה שלא נמשך לא, לא הוה לן לשנויי אלא בגת מליאה שכל שהיא מליאה ואין היין יכול לימשך בתוכה מתוך הענבים אע"פ שאינה פקוקה וירד מן היין שהיא בתוכה לבור לוקחין אותה מן הנכרי שאע"פ שמה שבבור אסור מה שבגת מותר שהרי לא נמשך, אלא על כרחין מדאצטריך לשנויי בפקוקה ש"מ שאילו לא היתה פקוקה אע"פ שהיא מליאה ואין היין שבתוכה ראוי לימשך מכיון שכבר נמשך קצת (היה) [היין] שבתוכה לבור אף מה שנשאר בה נעשה יין נסך, וראיה לדבר עוד מדמקשינן תנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ופירש"י ז"ל והא הכא דהתחיל לירד והוי נמשך וקתני מה שבגת מותר, ואם איתא דרב הונא כי אמר נעשה יין נסך דוקא באותו יין שנמשך לבדו אבל באותו שלא נמשך לא, מאי קשיא דהא מתני' בגת מליאה אוקימנא לה ומשום הכי תני והשאר מותר שכיון שהגת נשארה מליאה עדיין אין היין שבתוכה נמשך ומשו"ה שרי אע"פ שירד קצת מן היין שבתוכה לבור, אלא על כרחין לרב הונא מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך אפילו מה שלא נמשך, זהו שיטתו של רש"י ז"ל ודבריו עיקר. אבל הרמב"ן ז"ל נדחק לפרש דלר"ה אינו נעשה יי"נ אלא מה שנמשך אבל מה שלא נמשך לא, והוא ז"ל צריך לידחק למה לן לאוקמה בגת פקוקה ובקושיין דירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ואין דבריו מתיישבין. ולענין פסק הלכה קיי"ל כר"ה דיין משהתחיל לימשך נעשה יין נסך, הילכך אין דורכין עם הנכרי בגת וכמשנה אחרונה אלא אם כן היתה הגת פקוקה ומליאה דבכה"ג אפילו ר"ה מודה כדשנינן מתני' אליביה, הא אילו היתה פקוקה ולא מליאה לא שהרי נמשך בגת עצמו, וכן נמי מליאה ולא פקוקה לא שמכיון שהתחיל קצתו לימשך נעשה יין נסך אף מה שלא נמשך, אבל הרמב"ן ז"ל מחמיר עוד לומר דלמסקנא דסוגיין אפילו בגת פקוקה ומליאה אסור דמעיקרא הוא דדחקינן למימר דרב הונא בגת פקוקה ומליאה שרי כי היכי דלא תיקשי ליה מתני', אבל במסקנא דחזינן דע"כ מתני' פליגא אדר"ה ורב הונא דאמר כמשנה אחרונה לא צריכינן למימר דרב הונא בגת פקוקה ומליאה שרי אלא ר"ה ה"ק יין מכיון שהתחיל לימשך בגת שאינה מליאה דנעשה יי"נ ומינה דבגת מליאה כל שהוא ראוי לימשך אילו היה בגת שאינה מליאה נעשה יין נסך, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהלכות מאכלות אסורות לפיכך אין דורכין עם הנכרי בגת וכו' ולא חלק להתיר בפקוקה ומליאה, וזו חומרא יתירא דכיון דבגמרא מתרצינן הכי אליביה דרב הונא אע"ג דבמסקנא לא צריכינן להנהו פירוקי דע"כ מתני' פליגא עליה דרב הונא אפ"ה אין לנו ראיה לומר דבמסקנא הדרינן ממאי דהוה ס"ל אליביה דר"ה, וכן מטין דברי הרב אלפסי ז"ל בהלכות שכתב ההוא שנויא דבגת פקוקה ומליאה דאלמא למסקנא נמי קאי ההוא דינא. ורבותינו הצרפתים ז"ל מקילים לומר דר"ה כי קאמר מכיון שהתחיל לימשך דוקא בשהתחיל לימשך לבור אבל מתחתונו לעליונו של גת אינה המשכה ליעשות יין נסך, ולפיכך הן מתירין לדרוך עם הנכרי בגת פקוקה כל שלא ירד כלום ממנה לבור שאילו ירד כלום ממנה לבור אף מה שנשאר בגת נעשה יין נסך, ומשו"ה מקשינן עליה דר"ה מדתנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע"ג דמסתמא ירד כבר ממנה לבור ומשנינן בגת פקוקה ומליאה, ולפי דבריהם ז"ל בפקוקה סגי שכל שהיא פקוקה אפילו אינה מלאה שריא דהמשכת הגת לדבריהם אינה קרויה המשכה, אלא להכי אוקמה נמי במליאה לומר שצורתה מוכחת עליה שלא ירד כלום ממנה לבור שהרי עדיין מליאה היא, זהו דרך פירושם ז"ל, ואינו מחוור שאינה נקראת המשכה אלא בגת עצמו אבל מן הגת לבור ירידה נקראת ולא המשכה וכדתנן במתני' עד שירד לבור ולדבריהם ה"ל לר"ה נמי למימר יין מכיון שהתחיל לירד נעשה יי"נ, אלא ודאי אפילו בגת עצמו קרויה המשכה ונעשה יין נסך, והכי איתא בתוספתא (פ"ח) דתניא הלוקח עביט ענבים מן הגוים ומצא תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור, אלמא דאפילו בגת עצמו כל שהוא נמשך נעשה יי"נ כדברי רש"י ז"ל, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א ממאכלות אסורות.
<h2>דף נו.</h2>
ואין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה. פי' דכיון דטבולין הם לתרומה אסור לגרום טומאה להם ואע"פ שלא הגיעו לעונת המעשרות, שכיון שאם רצה מקדים ומפריש ענבים כדאמרינן (ביצה י"ג ב') מעשר ראשון שהקדימו בשבלין גורם טומאה לתרומה מיקרי, וא"ת דהא תנן ומייתי לה בפ"ק דנדה (ו' ב') נולד לעיסה ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה משנתגלגלה תעשה בטהרה, פי' מפני שכבר הוקבעה לחלה לגמרי אלמא כל זמן שלא הוקבעה לחלה דהיינו עד שלא גילגלה מותר לגרום לה טומאה, אע"פ שאם רצה מפריש משתטיל לה מים כדתנן (חלה פ"ג) אוכלין עראי בעיסה עד שתגלגל בחטים גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה, וי"ל דהתם לפי שכבר נטמאה מספק הוא דלא חיישינן אלא משהוקבעה ולא משראוי ליטול ממנה חלה אבל אילו לא נולד לה ספק טומאה הכי נמי דמכיון שראוי להפריש ממנה חלה אסור לטמאה, והכי איתא בירושלמי דמס' חלה עלה דההיא מתני' דגרסינן התם בדין היה שיטמא אדם את טבלו דבר תורה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי התרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן עשה שתנתן לאהרן בכהונתו וכאן הואיל ואין אתה יכול ליתנה לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאן.
<h2>דף נו:</h2>
א"ר הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל [החזיר] גרגותני לגת אסור. וא"ת למסקנא דאוקימנא הא דרב הונא כגון שפחסתו בורו מאי קמ"ל ר"ה, תירץ הראב"ד ז"ל דקמ"ל דאע"ג דיין שבגת אינו נקרא יין ליאסר משום מגע גוי וכדתנן והשאר מותר אפ"ה מיתסר בתערובת איסור משהו דיין מיהא הוי, ומיהו חדושיה דרב הונא אליבא דתנא דמתניתין דס"ל דאע"פ שהתחיל לימשך יין שבגת אינו נעשה יין נסך, אבל לרב הונא אליבא דנפשיה לא אשמעינן מידי דכיון דאיהו ס"ל דמכיון שהתחיל לימשך אפילו יין שבגת נעשה יין נסך כל שכן שהוא נאסר על ידי תערובת, אלא דנפ"מ לדידן אליבא דמשנה אחרונה דבגת פקוקה ומליאה שלא נמשך בגת כלל אע"פ שאין עליו תורת יין ליאסר במגע גוי מכל מקום בתערובת יין של איסור הוא נאסר.
גרגותני גופה במאי מיתסרא בנצוק. מכאן למדו רבותינו הצרפתים ז"ל דאפילו למ"ד נצוק חיבור נצוק בר נצוק לא הוי חיבור דאי לא תימא הכי אע"פ שלא החזיר גרגותני לגת אסור הגת שהרי גרגותני נאסרת בנצוק של בור ותאסר הגת בנצוק של גרגותני, ומכאן התירו מעשה שבא לפניהם ששפכו מקנקן לכליו של גוי שהיה בו יין נסך והנשאר בקנקן נאסר בנצוק ואח"כ הוציאו יין מחבית לקנקן, והורו הם ז"ל שמה שבחבית מותר משום דנצוק בר נצוק הוא ואינו חיבור, ואין ראיה זו ראיה דכיון דרב הונא אליבא דמשנה ראשונה [קאמר דילמא כי היכי דלמשנה ראשונה] יין שבגת אינו יין ליאסר במגע גוי ה"נ אינו נאסר בנצוק, דאע"ג דבתערובת מיתסר כדאמר ר"ה אבל החזיר גרגותני לגת אסור ונצוק מדין תערובת הוא מכל מקום אינו תערובת גמור כשאר התערובות, וכן מוכיח בירושלמי שאינו נאסר משום נצוק אלא קילוח שיורד מן הגרגותני ולמטה לפי שאותו יין מופרש מענביו אבל גת וגרגותני לא, דגרסינן התם רב הונא אמר הקילוח חיבור ר' זעירא בעי בכל אתר לית את עבד הנצוק חיבור וכה את עבד הנצוק חיבור נתנסך הבור נתנסך הקילוח [נתנסך הקילוח לא] נתנסך הבור אלמא אפילו למ"ד נצוק חיבור אם נתנסך הבור הקילוח נאסר אבל לא הגת והגרגותני, וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דר"ה דקאמר דבחזרת גרגותני נאסר יין שבגת ליתא דקיי"ל בפרק השוכר (ע"ג א') דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והכא נמי כיון דאיכא בגת ענבים דלא הוו חד מינא בהדי יין דהא קיי"ל כרבא דאמר בפרק השוכר (ס"ו א') דחמרא חדתא בעינבי מין בשאינו מינו הוא אין היין שבגת נאסר מחמת הטיפין שבשולי הגרגותני הנאסרין דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
<h2>דף נז.</h2>
כי קא נחית ואתי נגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכונה. ה"ג רש"י ז"ל, ולפי גירסא זו למדנו מכאן שמגע על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע אסור בשתייה, וא"ת דהא אמרינן לקמן (ס"א א') גבי נטל את החבית וזרקו בחמתו לבור התם דקא אזיל מיניה מיניה דהיינו נגיעה ממש שנוגע ביין על ידי חבית ואפילו הכי בחמתו דהוי שלא בכוונה שרי אפילו בשתייה אלמא מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע מותר בשתייה, כבר נשמר רש"י ז"ל מקושיא זו שפירש בההיא דלקמן דלאו נגיעה ממש היא אלא זריקה היא ושלא בחמתו אסור דכיון דמקריב לגבי חמרא חיישינן דילמא נגע ביה בידיה, ואחרים תירצו דהתם נגיעה ממש היא אלא דחבית כיון דאינה ניטלת מפני כובדה אע"ג דנגע בה בחמרא לאו מגע מיקרי אלא כחו וכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן אבל כי נגע בלוליבא שהוא דבר קל ועשוי לטלטל חשיב מגע ואסור, אבל הגאונים ז"ל גורסין נגע בחמרא שלא בכוונה ונגיעה ממש הוה בגופו ומשו"ה אסרוהו בשתייה והתירוהו בהנאה שכן הדין במגעו שלא בכוונה וכדתנן (ס' ב') נפל לבור ועלה ימכר, הא אילו היה מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונה אפילו בשתיה שרי וכפשטא דההיא דנטל את החבית וזרקה בחמתו, ומיהו ה"מ מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת מגע כלל הא בכוונת מגע אע"ג דליכא כוונת ניסוך א"נ אפילו ליכא כונת יין כיון דאיכא כוונת מגע אסור בשתיה, והיינו דמקשינן לקמן והא קא נגע ביה בנטלא וה"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור והא התם דליכא כוונת יין דמימר אמר ודאי שיכרא שתו כדאמרינן לקמן ואפ"ה אמרינן דאסור כיון דאיכא כוונת מגע, והיינו נמי דתנן מדדו בקנה ימכר דאלמא בשתיה אסור אע"ג דהוי מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת ניסוך, ולפנינו תמצא דעת אחרת שלפי דברי רבינו תם ז"ל מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת יין אע"פ שהוא בכוונת מגע מותר בשתיה.
קתני מיהת גדולים עושין יי"נ קטנים אין עושין יי"נ. וא"ת לישני ליה קטנים אין עושין יי"נ ליאסר בהנאה אבל בשתיה אסור, י"ל לא אפשר דא"כ אפילו גדולים נמי דכיון שמלו הרי קבלו עליהם לקיים כל המצות וא"כ לא גרעי מגר תושב דאמרי' בפ' השוכר (ס"ד ב') דיינו כשמנו כלומר דאינו אסור בהנאה, הילכך על כרחין כי קתני קטנים אין עושין יין נסך אפילו ליאסר בשתיה קאמר, ואין זה מחוור דא"כ ה"ל לרב למימר דכי היכי דאקילי בגדולים מקילי בקטנים דומיא דבני השפחות לפי שאין מנסכין אבל גוי אפילו בן יומו עושה יין נסך ליאסר בשתיה, אלא ודאי כי קתני גדולים עושין יין נסך לגמרי קאמר דלא דמו לגר תושב דגר תושב קיבל עליו שבע מצות לקיימן לאלתר אבל אלו לא קבלו אותם אלא כדי לקיימן אחר טבילה, וכי תימא א"כ הדרא קושיין לדוכתה ולישני ליה מאי אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה, איכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דבתרוייהו מילתא פסיקתא קתני גדולים עושין יין נסך לגמרי וקטנים אין עושין כלל.
<h2>דף נז:</h2>
גופא א"ר נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן הגוים וכו'. מפורש בגמרא דרב דאמר קטן בן יומו עושה יי"נ פליג אההיא מימרא דהלוקח עבדים מן הגוים, ור"נ אמר שמואל נמי דאמר האי מימרא דהלוקח עבדים פליג אמימריה דרב דקטן בן יומו, ומיהו הני מילי למאן דמתני טהור ברוקן ומדרסן אבל למאן דמתני טמא איפשר דלא פליגי דכי קתני וכן ארוקן ומדרסן וכדאיתא בגמ', וכתב ר"ת ז"ל דכיון דטומאה זו דרבנן היא וקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל הילכתא כמאן דמתני טהור ועל כרחין פליגי. ולענין פסק הלכה פסק ר"ח ז"ל דהילכתא כשמואל בהא דהלוקח עבדים וכו' וליתיה לדרב דאמר תינוק בן יומו עושה יי"נ דאע"ג דקיי"ל כרב באיסורי שאני הכא דריב"ל קאי כשמואל דפריש מילתיה כדאמרינן וכמה אריב"ל שנים עשר חדש הלכך הוו להו תרי לגבי חד, ועוד דכיון דקיי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כל שכן דרב וריב"ל הלכה כריב"ל, דהא קיי"ל כריב"ל אף במקום ר' יוחנן והכי איתא בסדר תנאים ואמוראים, וכל שכן במקום רב וכן כתב הרב בעל התרומה ז"ל, ומיהו אע"ג דתינוק בן יומו אינו עושה יי"נ אף ליאסר בשתיה בעובדא דבירם קיי"ל כרב דאסור בשתיה אע"ג דהוי מגעו שלא בכוונה, משום דבמגע גוי גדול כיון דבר ניסוך הוא גזרו ביה רבנן דדלמא אמרי אינשי דבכוונה נגע ואפ"ה שרו ליה רבנן אבל בקטן בן יומו ליכא למיגזר, ורב כהנא ורב אשי דמקשו בההוא עובדא ממימריה דרב דקטן בן יומו מכל שכן פרכי ליה. ויש מי שפסק כרב דתינוק בן יומו עושה יי"נ וליתא דשמואל דאמר הלוקח עבדים מן הגוים וכו', משום דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי, ואי משום דר' יהושע בן לוי ריב"ל לא קאי אדשמואל דהא ריב"ל קשיש ועדיף מיניה ולא מפרש מילתיה, אלא עיקר דברי ריב"ל בפרק החולץ ומימרא דנפשיה קאמר וכדאמרינן התם אמר ריב"ל הלוקח עבד מן הגוים מגלגל עמו כל שנים עשר חדש כלומר שמא יתרצה למול אחר זמן זה שישתקע שם ע"ז מפיו, לא מל חוזר ומוכרו לגוים, ותלמודא הוא דמייתי מילתיה דר' יהושע בן לוי אמילתיה דשמואל לומר דשקוע ע"ז הוי לאחר י"ב חדש ולא למימרא דפסק ריב"ל כדברי שמואל בעבדים שמלו וטבלו [אלא אפשר ד]כרב ס"ל, הלכך קיי"ל דתינוק בן יומו עושה יי"נ ועבדים שמלו וטבלו מגען מותר מיד. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דנראין הדברים דהלכתא כרב בתינוק בן יומו והלכתא כשמואל בעבדים שמלו וטבלו, דכיון דאפשר דלא פליגי טפי עדיף לקיומינהו למימריהו וכמאן דמתני טמא מלמידחי חדא מקמי חבירתה וכמאן דמתני טהור, דאע"ג דקיי"ל דבשל סופרים הלך אחר המיקל הני מילי היכא שהדבר שקול אבל הכא מאן דמתני טמא עדיף טפי דלא צריכינן למימר אליביה דרב ושמואל פליגי, ועוד דברייתא מיתרצא כפשטה אליבא דידיה וכמאן דמתני טהור צריכינן לדחוקה. ונמצא בתשובות הגאונים ז"ל דגוים בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"ז ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אסור בהנאה וכ"כ הר"ר יהודה בר נתן ור' שמואל בשם רש"י ז"ל, והקשה על זה ר"י הזקן א"כ (לדרב) [לדברי] מי שפוסק בתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך לישתרי מגען אפילו בשתיה, ואינה קושיא דמגע גוי שלא בכוונה חמיר טפי ממגעו דתינוק בן יומו מפני שזה אינו ראוי לנסך וזה ראוי לנסך, דהא אפילו מאן דפליג בתינוק בן יומו שאינו עושה יי"נ במגעו שלא בכוונה מודה דאסור בשתיה ומתני' היא נפל לבור ועלה ימכר, הילכך כיון דגוים הללו כל מגען שלא בכוונת ניסוך קרוב הדבר להתירו בהנאה, ומיהו הני מילי מגען אבל סתם יינן לא דעיקר התקנה בסתם יינן היתה משום בנותיהן ולא חלקו בדבר בין גוי העובד ע"ז ושאינו עובדה, והראיה דתניא בפרק בתרא דמכלתין (ס"ד ב') דגר תושב לדברי חכמים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אבל בקבל עליו שלא לעבוד בלחוד לא סגי להו לרבנן, ועלה קתני דיינו כשמנו כלומר שאינו אסור (אלא) בהנאה, אלמא דוקא בשקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח יינו מותר בהנאה הא לא קבל עליו אלא שלא לעבוד ע"ז יינו אסור בהנאה דבסתם יינן שהוא עיקר התקנה לא חלקו חכמים בין גוי העובד ע"ז לשאינו עובד אותה, אבל במגען שחלקו בין מגען בכוונה לשלא בכוונה קרוב הדבר להתיר בהנאה מגע גוי שאינו [בקי] בטיב ע"ז לענין נסוך משום דכל מגעו שלא בכוונת ניסוך היא, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, ולפי דרך זה כתב בשם הגאונים דישמעאלים הללו דלא פלחי ע"ז מגען מותר בהנאה אבל לא סתם יינן. ויש להקל עוד ולומר דכל גוי דקים לן ביה דלא פלח ע"ז יינו מותר בהנאה כגר תושב, וכי תימא והא גבי גר תושב בעינן שקבל עליו שבע מצות ועלה קתני יינו כשמנו דאלמא אי לא קבל עליו שבע מצות אע"ג דקים לן ביה דלא פלח ע"ז יינו אסור בהנאה, לא תיקשי לך דמשום להחיותו [קתני שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח דבלאו הכי אין אתה מצווה להחיותו] וכדאמרינן בפרק השוכר כי תניא ההיא להחיותו, והאי דתני עלה דיינו כשמנו לרבותא נקטיה דאפילו גר תושב גמור יינו אסור בשתיה אבל לעולם כל דקים לן ביה דלא פלח לע"ז יינו מותר בהנאה כגר תושב, וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכ"כ בפי"א מהלכות מאכלות אסורות וכן כל גוי שאינו עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן הורו כל הגאונים אבל הנוצרים עובדי ע"ז הם וסתם יינן אסור בהנאה ע"כ.
ההוא עובדא דהוה במחוזא וכו' שרייה (ל)רבא לזבוני לגוים. פירש"י ז"ל דאפילו דמי דההוא חמרא דשכשך ביה שרא רבא למשקל מגוים דאי לא תימא הכי אמאי איתותב לימא להו אנא דאמרי כרשב"ג, וטעמיה דרבא משום דקסבר דמגע כי האי שלא בכוונת ניסוך הוא, וס"ל כרבנן דלעיל דפליגי עליה דרבי נתן ואמרי מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, ואיתותב מברייתא דאגרדמים דהתם נמי לדבר אחר היה מתכוון ואפ"ה כיון דמכל מקום בכונת מגע הוה חיישינן שמא אף לנסכו נתכוין הכא נמי אע"ג דלאחוי' חמרא עבד חיישינן שמא אף לנסכו נתכוין, וא"ת א"כ אמאי איתותב לימא אנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דר"נ דסבירא להו דכל שנוגע ביין מחמת דבר ידוע אין חוששין לומר שמא אף לנסכו נתכוין דמשו"ה שרו בהנאה במדדו בין ביד בין ברגל, איכא למימר דלא דמי דמדדו בין ביד בין ברגל כיון שאינו מתכוין אלא להנאתו של בעל היין אין לחוש שמא נסך, אבל כאן למה נגע בו היה לו לומר והאי דרמי בדוולא לאו חמרא הוא דבהכי סגי ליה, מדנגע ביה חיישינן דשמא לנסך נתכוין, וכן גבי אגרדמים מפני שדרכן לנסך מה ששותים אע"פ שזה לידע השער היה עושה כיון (שמחשבה) [שמה ששתה] שלו הוא חיישינן שמא נסכו. הלכך לענין פסק הלכה קיי"ל כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר וכתנא דאגרדמים דלא פליגן אהדדי, וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל, וראיה לדבר דלא פליגן דבהדיא תניא בתוספתא ברישא דברייתא דאגרדמים ירד (לשתלוש) [לשלות] החרצנים והגזין מן הבור זה היה מעשה ובאו ושאלו לחכמים ואמרו ימכר כולו לגוים, אלמא דתנא דאגרדמים גופיה מודה דאע"ג דנגע בגופו כל שמתכוין במלאכתו לצרכו של ישראל ליכא איסור הנאה, וסופא היינו טעמא משום דמה שטעם שלו הוא ומשו"ה חיישינן שמא נסכו, והיינו דתנן היה מטפח על פי חבית מרותחת בכל אלו היה מעשה ואמרו ימכר דאע"ג דנגיעה בגופו היא כיון שהוא מתכוין למלאכתו לא חיישינן שמא נסך, אבל הרב אלפסי ז"ל השמיט ההיא ברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל אלמא ס"ל ז"ל דפליגא אברייתא דאגרדמים, וכן דעת קצת מחכמי הצרפתים ז"ל, ומפרשים דשלשה מחלוקות בדבר ת"ק סבר בין ביד בין ברגל ימכר כיון שאין דעתו לנסך, ור"נ סבר ביד אסור ברגל מותר בהנאה, ותנא דאגרדמים [(חסר בכת"י והושלם מהר"ן שעל הרי"ף) סבר דאפילו בפיו אסור בהנאה. שאע"פ שאין דרכן לנסך כך חיישינן, וה"ה לרגל].
<h2>דף נח:</h2>
לא צריכא דקא מוריק אורוקי וה"ל כחו שלא בכוונה. כלומר דלא ידע שהוא יין וכחו שלא בכוונה לא גזור אפילו בשתיה, ואיכא למידק וכיון דבישראל מחזקינן ליה ובליליא הוה דלא עיינין בי' ניחוש דלמא נגע, י"ל דלא חיישינן להכי שכיון שהי' סבור דשיכרא הוה למאי הלכתא נגע ביה והרי המוזגין דרכן ליזהר שלא יגעו במה שהן מוזגין, אלא למאן דאסר בהנאה חיישינן דכיון דרמי אדעתיה דחמרא הוה דלמא יהיב דעתיה לנסך ונגע ביה ומש"ה אסור בהנאה, וכן פרש"י ז"ל, ולמדנו מדבריו דכחו של עכו"ם אפילו בכוונה אינו אוסר אלא בשתיה שאם היה אוסר אפילו בהנאה לא היה צריך להזכיר בכאן חשש נגיעה, ונראה שלמדה הרב ז"ל מדשרינן כחו שלא בכוונה אפילו בשתיה דמסתמא דבכונה נסקיה דרגא ואם איתא דבכונה מיתסר אפילו בהנאה שלא בכונה הוה מיתסר בשתיה במגעו, ולפ"ז הא דאמרינן לקמן עכו"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסור בשתיה קאמר ולא בהנאה, ואע"פ שכתב בפירושי רש"י ז"ל בהנאה נראה ממה שכתב כאן שהוא בטעות ידי סופר דהא לא מיתסר אלא משום דאוריק אורוקי ולדבריו לא מיתסר בהנאה שאין יין נאסר, בהנאה בשפיכה, ואע"ג דעיקר ניסוך בכי האי גוונא הוא ששופכין לפני ע"ז כדמשמע בריש פרק כל שעה (כ"ב א'), ה"מ היכא דשמעינן ליה דנסך אבל היכא דלא שמעינן לא חיישינן ליה מדינא בין במגע בין בכחו, אלא דאחמירו רבנן משום בנותיהן אפילו היכא דלא שמעיניה דנסך ועיקר איסורא דידהו במגען דשייך ביה תקלה דבנותיהן אבל כאן גזרה בעלמא הוא ולפיכך הקלו בו לענין הנאה בכוונה כמו שהקלו אפילו לשתיה שלא בכוונה, והרב בעל התרומה פירש כשם רבינו יצחק ז"ל דטעמא דמאן דאסר משום דקסבר דכחו של גוי בכוונת יין אוסרת בהנאה לפי שכן דרכן לנסך בשפיכה לפני ע"ז וכדמשמע בריש פרק כל שעה דאמרינן ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז, ועל דרך זה פירש גם כן ההיא דלקמן דגוי אדנא וישראל אכובא אסור אפילו בהנאה, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.
יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרינן נזירא. משמע דלא מדינא הוא אלא משום סייג בעלמא, וטעמא דמילתא דאי בשעה שמוזג מקטף קטופי זריקה היא ואינו נעשה יין נסך כדאמרינן לקמן דזריקה בגוי אינו עושה יין נסך, ואפילו בשהקלוח מחובר מן הכלי שמוזג בו ליין לא חשבינן ליה מגעו על ידי דבר אחר דלא שייך למימר מגעו על ידי דבר אחר אלא בקנה וכיוצא בו אבל בדבר לח לא, הילכך בכל ענין אינו אלא כזורק דאינו עושה יין נסך ולא אסרינן ליה אלא משום לך לך אמרי' נזירא וכיון דמשום הא בלחוד נאסר לא מיתסר אלא בשתיה, וכ"כ רש"י ז"ל, אבל מה שכתב דמשום כחו מיתסר אינו מחוור דכה"ג לאו כחו הוא אלא כעין זריקה וכמו שכתבנו, ולפיכך יש מי שהורה דכיון דלא מיתסר אלא משום הרחקה דוקא במזיגה ראויה אבל אם שפך גוי מעט מים בחבית גדולה או ששפך בה הרבה יותר מכדי מזיגה אין היין נאסר שלא אסרוהו אלא משום לך לך אמרין נזירא כלומר שלא יהא הגוי מוזג יינו של ישראל ויהא רגיל אצלו ואתי למיגע ביה אבל כי האי מילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן, והביא הרמב"ן ז"ל ראיה לזה מן הירושלמי דגרסינן התם רבי ירמיה בשם ר' חייא בר אבא יין שמזוג בחמין אסור בצונן מותר, יבא עלי שלא עשיתי מימי, ר' יוסי אזל לצור חמתון שתן חמרא בחמימין וארמאי מזג אמר לון מאן שרא לכון, ובודאי הא דמפלגינן בין צונן לחמין היינו משום דיין שמזגו גוי לא מיתסר אלא בשתקנו לשתיה ומשו"ה אסרו בחמין שכך היתה מזיגתן והתירו בצונן, ואע"ג דאנן לא סמכינן אהא משום דלא מסיימינן בגמרא הכי אלא מזגו סתם אמרי', ועוד דהתם נמי אמרינן יבא עלי שלא עשיתי מימי, וכ"ש דהאידנא רגילי רובא דאינשי למזוג את הכוס בצונן מ"מ גמרינן מינה לחבית גדולה שאין דרך בני אדם למזגה שאם זרק שם מעט מים שמותר, ואיפשר שאפילו נתן בה מים כדי מזיגה כראוי לשתיה שמותר לפי שאין דרך מזיגה למזוג חבית בבת אחת, אבל בכוס נראין הדברים שאפילו לא שפך אלא מעט מים או יותר מדאי דאסור שכיון שדרכן של בני אדם חלוק במזיגה בין מרובה בין מועט מזיגה מיקרי, ועוד שאם אין אתה אומר כן נתת דבריך לשיעורין, ומיהו דוקא במתכוין למזוג אבל שלא בכוונה לא גרע מכחו שלא בכוונה שמותרת לשתיה, ויש שמקילין עוד לומר דיין שמזגו גוי דיעבד מותר דכיון דאינו נאסר אלא משום לך לך אמרין נזירא לא מיתסר אלא לכתחלה מידי דהוה אמוליך ענבים לגת דאסרינן נמי על ידי גוי בסמוך מהאי טעמא ואסיקנא דדיעבד מותר, ולאו מילתא היא דההיא איתמר לכתחלה כדאמרי' מהו שיוליך אבל הכא שמזגו קאמרינן דמשמע דיעבד ועלה מהדר ר' יוחנן דאסור אלמא דיעבד נמי אסור, והיינו נמי דאמרי' בחמרא דמזגו גוים ועל יינן משום יין נסך דאלמא אפילו דיעבד נמי אסור, ואע"ג דבההיא דמוליך ענבים לגת לא אסרו אלא לכתחלה לא כל הסייגין שוין דמשום דהכא שייך למיגזר טפי אסרינן ליה משום לך לך אמרין נזירא אפילו דיעבד.
<h2>דף נט.</h2>
גוי מהו שיוליך ענבים לגת. ואסיקנא דאסור לכתחלה משום לך לך אמרין נזירא, פירש הראב"ד ז"ל דטעמא דמילתא מפני שבאותן דרדורים יש בהן יין שזב מן הענבים וכשהגוי שופך הענבים נשפך גם כן היין על ידו ואע"פ שאינו יין גמור מפני שעדיין לא נמשך בגת אסרינן לכתחלה משום לך לך אמרין נזירא אטו שפיכת יין גמור אבל דיעבד שרי, ולפי שיטה זו הורה הרב ז"ל שאם סייע ישראל את הגוי בשפיכת הדרדורין מותר אפילו לכתחלה, דכיון דביין גמור הנשפך על ידי ישראל וגוי שרינן בדיעבד בפרק השוכר, אע"ג דלכתחלה אסרינן התם משום דלמא משתלי ישראל ושדי עילויה דגוי והוה ליה כח גוי גרידא, הכא לא גזרינן דהויא לה גזירה לגזירה דאפילו כי שדי גוי לחודיה לא מיתסר אלא משום גזירה דיין גמור, ולפי פירוש זה צ"ל דסלין דקאמר במזופתין דומיא דדרדורין שהיין מתעכב בהן שאילו בסלין מנוקבין אין לחוש לדבר שהרי אין היין מתעכב בהן, ואחרים פירשו דמאי דאסרינן בגוי שיוליך ענבים לגת היינו טעמא משום דבגת שיש בו יין עסקינן וגזרינן שמא יגע ביין שבגת, והיינו דתניא אע"פ שהיין מזלף עליהן כלומר אע"פ שיש [כל] כך יין בגת עד שהוא מזלף על הענבים דאע"פ שהיין מזלף עליהן לאחר ששפכן בגת קאמר, והכי משמע בתוספתא דגרסינן התם גוי שהיה מעלה ענבים בסלין ובדרדורין בגת אע"פ שנפצן בגת והיין מנטף על גבי הענבים מותר, ולזה מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות מאכלות אסורות, ולפי שטה זו בגתות שלנו שלעולם אין היין צף בהן על גבי הענבים אין לחוש בגוי שמוליך ענבים לגת, אבל לשטת הראב"ד ז"ל צריך ליזהר בדבר.
<h2>דף נט:</h2>
אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשך. פירש"י ז"ל כי היכי דלא לשכשך וליתסר בהנאה, וכן פירש בהא דתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דניסוך לא הוי אלא על ידי שכשוך, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות, ואף במגעו על ידי דבר אחר תפש לו רש"י ז"ל שיטה זו דכל היכא דשכשך אסור בהנאה ואפילו שלא בכוונת ניסוך ואם לא שכשך אסור בשתיה ומותר בהנאה, שהרי כתב לקמן גבי עובדא דחביתא דאשתקיל ברזא מיניה דבהדי ברזא אסור בשתיה ומותר בהנאה לפי שאין כאן שכשוך, וכן נמי כתב גבי עובדא דחביתא דאסתדיק לאורכה דהיינו טעמא דשריוה לאזדבוני לגוים משום דלא שכשך אע"פ שקירב החצאין זו בזו והוי נוגע ביין ע"י חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם שכשך בקנה והכא ליכא שכשוך, והא בהני עובדא ודאי מגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת ניסוך היא ואפ"ה אם שכשך אסור בהנאה לפי דבריו ז"ל. ואיכא למידק עליה דא"כ הא דתנן נפל לבור מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה כולה בשלא שכשך והוא מן התימה היאך אפשר להתיז את הצרעה בקנה שלא ישכשך, וכי תימא שכשוך גדול בעינן והלא הוא ז"ל כתב כאן שאם יוציא את ידו אי אפשר לשומרו שלא ישכשך אלמא שכשוך בכל דהו הוי, אלא ודאי לא חיישינן להכי כלל וכולה מילתא תליא אי מחזי כמכוין לנסך או לא, והכא כשהכניס ידו למנקטא לאתרוגא ה"ל מגעו שלא בכוונה ומש"ה אמר להו דלינקטוה לידיה כדי שלא יעשה מעשה מוכיח שהוא מכוין לנסך דכל דלא עביד הכי הוה ליה כמדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה, ולפיכך השמיט הרב אלפסי ז"ל האי עובדא דאתרוגא מפני שהוא סובר דמגע עצמו אע"פ שהוא שלא בכונת ניסוך אסור בהנאה מעובדא דהוה במחוזא דלעיל ודוחה מהלכה ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר, וכמ"ש למעלה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שאין צריך לדחות האי עובדא אפילו לפי סברתו דאיפשר דהאי גוי היה סבור למנקטיה לאתרוגא קודם שיפול לתוך היין נמצא שכשנגע גוי ביין ה"ל מגעו שלא בכונה ומש"ה אמר להו רב (אקפטא) [אשי אקפוה] לידיה כי היכי דלישתרי לזבוני לגוים. והראב"ד ז"ל מיקל עוד שפירש דהאי עובדא דאתרוגא להתירו בשתיה, לפי שרובן אינם מנסכים אלא בשכשוך וכדרך שיטת רש"י ז"ל, והוא הקשה על דבריו מדאמרינן בההוא גוי דאישתכח בי מעצרתא דאי ליכא טופח בהדחה בעלמא סגי אלמא הדחה מיהא בעי, ואמאי והא הכא שרינן ליה אפילו בשתיה משום דליכא שכשוך, איכא למימר דהתם היינו טעמא משום דהוי מגעו בכונה הילכך חיישינן למיעוט המנסכין בלא שכשוך אבל הכא דליכא כונה לא חיישינן, ואין פירוש זה מחוור דכל היכא דאיכא מגע עצמו ליכא למישרייה בשתיה דלא גרע מנפל לבור ועלה מת דאמרינן ימכר.
אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא וכו' ולא כל הימך שתאסור ייני לאונסי. פירש"י ז"ל דאע"ג דלא סבירא לן כוותיהו למכרו לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי דדמי נזקו הוא דקא שקיל ויכול ישראל לומר לו לא כל הימך שתזיקני ולא תהא משלם דמי נזקך, וזו מן התימה מנא ליה לרב אשי דרבנן דפליגי עלייהו דר"י בן בתירא ור"י בן בבא מודו דלמשקל דמי דההוא גוי שרי דדילמא לרבנן כי היכי דלזבוני ליה אסור ה"נ למשקל דמי מההוא גוי גופיה, ותו איכא למידק אשמעתין והני תנאי דאמרינן דיכול לומר לו לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי מי נימא דפליגי אכולה מכילתין דע"ז דאסרי מגע גוי אפילו בהנאה, לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דבמגע גוי כו"ע מודו שהוא אסור אפילו בהנאה דאפילו תמצא לומר דמדאוריתא לא מיתסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מדרבנן מיהא אסור ומשום בנותיהם, שאפילו איסור הנאה גזרו בו מטעם זה כיון שיין שנתנסך אסור בהנאה מן התורה, וכמו שכתבנו בפרק אין מעמידין, והני תנאי לאו במגע גוי פליגי אלא במנסך יין לע"ז בלא נגיעה כגון ששפכו על גבי קרקע לשם ניסוך, שאילו מתקנת בנותיהם לא מיתסר אלא בשתיה כדין מוריק אורוקי, ואי אמרינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו אסור אפילו בהנאה כדין תקרובת ע"ז, ורב אשי פשיטא ליה דבסתם מגען דלא מיתסר אלא מדרבנן דאסור למשקל דמי ואפילו מההוא גוי דנגע ביה, דאי שקיל דמי יין נסך קא שקיל ולא דמי הזיקו שכיון שהוא מותר מן התורה ואין עליו שם ע"ז כלל יכול גוי לומר לו אנא לא אזקתיך ולא מידי שהרי אין היין אסור עליכם אלא מפני גדר שגדרתם לעצמכם כדי להתרחק ממנו ואינו בדין שאהא נפסד בשביל כך, אבל כשנסכו לע"ז ממש מחייב בתשלומין דמקלא קלייה כיון דאסיק עליה שמא דע"ז ואסריה בין לדידיה בין לאחרים שאיסורה של ע"ז אף בבני נח הוא נוהג, ומש"ה קאמר רב אשי דהאי גוי דנסכיה לחמריה דישראל בפירוש לע"ז שרי למשקל דמי חמרא מיניה דמקלא קלייה, וקא מייתי מנא אמינא לה מדרבנן דאמרי דאדם אוסר דבר שאינו שלו, הילכך גוי דנסכיה לחמריה דישראל לא משום בנותיהן בלבד נאסר כדי שיהא הגוי פטור מן התשלומין שאף משום ע"ז ממש הוא נאסר וכיון דמקלא קלייה חייב בתשלומין, אבל לר"י בן בתירא ור"י בן בבא שאומרים שאין הגוי אוסר יינו של ישראל לאונסיה מאיסורא של ע"ז, גוי דנסכיה במגעו לחמריה דישראל אע"פ שנסכו בפירוש לע"ז לא נאסר מאיסורא של ע"ז כדי שיתחייב הגוי בתשלומין, ונהי דמכל מקום משום בנותיהן הוא נאסר בהנאה מצי אמר גוי אנא לא עבידנא ולא מידי שהרי אין היין נאסר אלא מפני גדר שגדרתם לעצמכם.
כל דבהדי ברזא אסיר ואידך שרי. פירש"י ז"ל כל דבהדי ברזא אסור בשתיה ואידך שרי לגמרי, וכן נמי לישנא בתרא כל דאתי בברזא אסיר בשתיה ואידך שרי לגמרי, וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות, ואינו מחוור שהרי הסכימו הגאונים ז"ל לפסוק הלכה בנצוק שהוא חיבור ואפילו מוריק אורוקי מן החבית לכלי ונגע גוי בכלי מה שבחבית אסור כל שכן מה שבחבית עצמה שהוא חיבור זה לזה ואסור, ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה לדבר מדתניא בפ"ב מתוספתא דמס' טבול יום חבית שנקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו משוליה מפני שהמשקה גרוד לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה באחד ומאה, אלמא דכמעורב חשבינן ליה, ומש"ה קתני הכא מן הצדדין טהורה לפי שנתבטל ועלה באחד ומאה, וכיון דכמעורב חשבינן ליה לגבי יין נסך אי אפשר להתירו בשתיה, ולפיכך יש לפרש דעד דאתי בברזא אסור אפילו בהנאה ומכאן ואילך שרי בהנאה, והאי דקאמר שרי סתמא משום דכלפי שאמר כל דאתי בברזא אסור דהיינו איסור הנאה אמר נמי ואידך שרי כלומר שאינו אסור מאיסור זה, וכדתניא לעיל ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שני דברים כלומר מתירין אותו איסור חמור שאסר ת"ק דהיינו איסור הנאה, ומכאן ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דמגעו שלא בכוונת ניסוך אוסר אפילו בהנאה ודוחה ההיא ברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל מהלכה וכמ"ש למעלה, דהא הכא דמגעו שלא בכונה הוה ואפ"ה כל דאתי בברזא אסיר ואפילו בהנאה. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כר"פ כיון דרבנן דברייתא קיימי דלא כוותיה דאמרינן דבין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה, ואין דבריו מחוורין שאפילו נאמר דקם ליה ר"פ כר' יהודה הלכתא כותיה דאמורא הוא ובתרא, ועוד דר"פ ללישנא בתרא כרבנן אתי דכיון דכל דאתי בברזא אסיר משו"ה קתני בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה דמסתמא כל דאתי בברזא אי אפשר להעלותו באחד ומאה. וכתב הרב בעל התרומה ז"ל דהאי דלא אסר רב פפא אלא עד ברזא היינו דוקא כשהגוי לא תחב אצבעו עד חלל החבית, שאילו נגע עד חלל החבית הו"ל לגבי יין שלמעלה כנגע בשוליה ולגבי יין שלמטה כנגע בפיה דהכל טמא אפילו לר' יהודה, אלא הכא כשהניח ידו על עובי הנקב עסקינן. וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שאם תחב בו את הברזא כך הוא דינו שכל היין אסור בשתיה וכן אם נטלו מן החבית שאי אפשר שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית, והרמב"ן ז"ל כתב דלענין יין שנשפך אפילו היה הנקב סתום במגופה שאין שם שכשוך בראש הברזא אסור שכיון שנשפך היין כחו הוא, כדאמרינן בסנהדרין (ע"ז ב') האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא וקטליה מיחייב גירי דידיה [נינהו], והני מילי בכח ראשון כלומר שכפתו סמוך לשפת המים ופתח להם וקלחו עליו עד שמת, אבל בכח שני לא, והכא כוליה חמרא כח ראשון הוא הילכך כחו מיקרי והו"ל מוריק אוריקי ואסור בשתיה, ומיהו שלא בכונה מותר דלא גזור רבנן בכחו שלא בכונה.
<h2>דף ס.</h2>
גוי נקיט דנא וישראל כובא וקא מוריק חמרא אסור. דוקא דנקיט ליה גוי בלחודיה אבל נקיטי ישראל וגוי דנא ומוריקי חמרא שרי כדאמרינן בפרק השוכר (ע"ב ב') דילמא משתליתו ושדיתו עליה וקא אתי מכח גוי ואסיר, כלומר דאתי מכח גוי לבדו ואסיר וכן פי' רש"י ז"ל אלמא כל היכא דאיכא כח ישראל בהדי גוי שרי, אבל אמרו בתוספות דה"מ בשישראל יכול להריק היין לבדו אבל זה אינו יכול וזה אינו יכול וכש"כ אם הגוי יכול וישראל אינו יכול אסור דה"ל בכח גוי גרידא, והכי מוכחא סוגייא דבפרק המצניע (צ"ג א') גבי טומאה.
ואי מצדד אצדודי חמרא אסיר. פירש"י ז"ל דבכובא מליאה עסקינן ואסרינן ליה משום דילמא נגע, ואחרים פירשו דמשום קרקושי נאסר לפי שהוא משכשך בכונה, וא"ת א"כ בסמוך גכי כובא היכי אסיקנא חסר שרי והא כי דרי ליה מקרקש לה, איכא למימר דהתם היינו טעמא דשרי משום דלא ניחא ליה בקרקושה דדילמא משתפיך עילויה, והראב"ד ז"ל פי' דהיינו טעמא דאסרינן כי מצדד אצדודי לפי שבצדוד הכובא אי איפשר שלא ירבה בשפיכת היין שהדנא עומדת על שפת הכובא ונמצא שהורק מכח גוי, ואינו מחוור דאכתי כחו וכח ישראל איכא ושרי וכדאמרינן בפרק השוכר אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עילויה וקא אתי מכח גוי ואסיר, כלומר מכח גוי לבדו אלמא כי לא שדו ליה עילויה אלא דהוה בו כחו וכח ישראל דיעבד שרי, וכן פירש"י ז"ל שם, ומיהו לראב"ד ז"ל לא קשיא ליה שהוא פי' בההיא דהשוכר דאפילו דיעבד נמי אסור משום דחיישינן דילמא שדו ליה כוליה עילוייה ויש לזה הוכח בירושלמי.
אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקרו לגוי וכו'. כך כתוב במקצת הנוסחאות, וא"ת דרבא גופיה אמר בפרק השוכר להנהו שפוכאי דשפכי לא תשבקו לגוי לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו, אלמא דדוקא בשפיכה הוא דגזרינן אבל בהולכה לא, י"ל דאה"נ דמדינא הולכה שריא אבל הכא רבא היה משיאן עצה טובה דכי דרו חביתא דחמרא כדי לשפכה לא ליקרו לגוי לסיועי בהדייהו שמא יסייע הגוי אף בשעת שפיכתן ואפשר דשדו לה כולה עילויה אבל בשאין דעתו לשפכה מידן של פועלים ודאי שרי, אבל נראה מפירש"י ז"ל דלא גרסינן הכא להאי מימרא כלל ואף בהלכות הרב אלפסי ז"ל אינה, דדוקא בשעת שפיכה הוא דגזרינן אבל לא מחמרינן כולי האי למיסר הולכה מפני חששא של שפיכה.
זיקא בין חסר בין מלא שרי אין דרך ניסוך בכך. פי' ואפילו מקרקש ביה טובא שרי, והכי איתא בירושלמי (פ"ה ה"י) ההין דמרגלי זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי, וכובא מליא דאסירי משום דדילמא נגע ביה גוי איכא מאן דאמר דבשתיה הוא דאסירי אבל בהנאה שרי, שאע"פ שכל ספיקי מגע שבפרק השוכר פי' בהם רש"י ז"ל איסור הנאה הכא כיון דלמלאכתו מתכוין ישראל אזיל בהדיה ליכא למיחש אלא למגעו שלא בכונה הילכך לא מיתסר אלא בשתיה, ורבותינו הצרפתים ז"ל התירו לישא על ידי מוט בין מלא בין חסר לפי שאינו עשוי ליגע בכענין זה ואי משום שנשפך ממנו ה"ל כחו ולא בכונה ואף מה שנשפך מותר.
מעצרא זירא אסיקנא דהוה עובדא ואסר רב יעקכ מנהר פקוד אפילו בכח כחו, ומשמע דכיון דכח כחו אסרינן הוא הדין לכמה כחות, וטעמיה דרב אשי דשרי בכחו משום דבעידנא דקא עצר ענבים קא עצר ולא יין ובשעה שהיין זב לאו כחו איכא ולאו כח כחו היינו טעמיה דרב אשי אבל מכל מקום למסקנא אסרינן ליה דכיון דסוף סוף מכח גוי נמשך היין אסור, וכן פסק ר"ח ז"ל, ויש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה.
<h2>דף ס:</h2>
כללא דנקטינן מהני שמעתתא. במגעו של גוי בגופו ומגעו על ידי דבר אחר ובכחו ובמזיגתו, מגעו של גוי בכונה כל היכא דאיכא למיחש שמא ניסך אסור בהנאה, והיינו ברייתא דאגרדמים, ועובדא דרבא דאיתותב, ובין ביד ובין ברגל ובכל מקום שבגופו גוי עושה יין נסך. מגעו שלא בכונת ניסוך ואיכא כונת מגע היינו ברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל, וכבר כתבנו למעלה שאיפשר לקיים דברי חכמים שאומרים ימכר להלכה, אבל דעת הרב אלפסי ז"ל וחכמי הצרפתים ז"ל אף בזה לאוסרו בהנאה לפי שהם סוברים דברייתא דאגרדמים פליגא אברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל, וכיון דרבא איתותב מברייתא דאגרדמים סמכינן עלה מדקתני זה היה מעשה וקיי"ל מעשה רב. מגעו שלא בכונת מגע יין אע"פ שיש בו כונת מגע אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו דתניא חרם גוי שהושיט ידו לתוך החבית, וכן הדין במגעו שלא בכונת מגע כלל דאסור בשתיה ומותר בהנאה, וזו היא ששנינו נפל לבור ועלה ימכר ומוקמינן לה בגמ' בשעלה מת. ויש מגע גופו שמותר אפי' בשתיה דהיינו מגען דבני השפחות קטנים וכדתניא בברייתא דלעיל, וכן הדין בכל תינוק גוי לדברי מי שפוסק דתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך, אבל לדברי מי שפוסק כרב דאמר עושה יין נסך אין לך מגע גוי מותר בשתיה אלא מגע בני השפחות קטנים. מגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת נסוך כגון שנראה מתוך מעשיו שאינו מתכוין אלא למלאכתו אסור בשתיה ומותר בהנאה, וזו היא ששנינו מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ימכר, וכן הדין במגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת יין דאסור בשתיה ומותר בהנאה מדאקשינן בעובדא דר' יוחנן בן ארזא והא קא נגע ביה בנטלא, ובסמוך תמצא דעת אחרת בזה. מגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת מגע כלל מסתברא דמותר אפילו בשתיה מדאמרינן לקמן בסמוך גבי נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והתירו ואוקימנא לה בגמ' כגון דאזיל מיניה מיניה דנגיעה ממש הוות ואפ"ה בחמתו שרי, אבל לגירסת רש"י ז"ל שגורס לעיל בההוא עובדא דהוה נגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכונה משמע דמגעו ע"י דבר אחר שלא בכונה אסור בשתיה. מגעו ע"י דבר אחר בכונת יין ובכונת מגע כגון שהוא מקרקש בקנה ביין שלא לצורך ואפשר שהוא מתכוין לנסך לא נתפרש דינו בגמ', ואע"פ ששנינו התיז את הצרעה בקנה ימכר דמשמע דוקא כשהוא מתכוין לדבר אחר אבל לא נתכוין לדבר אחר שיש לומר לנסך מתכוין אסור בהנאה, אינה ראיה מכרעת דאיכא למימר דרבותא קמ"ל דאע"ג דאינו מתכוין לנסך נגיעתו ע"י דבר אחר אסור בשתיה ולאפוקי מדר' שמעון דשרי, ומיהו למאן דגרסי ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכונה בעובדא דבירם משמע דדוקא שלא בכונה אבל בכונה אסור בהנאה דהתם לאשמועי' התירא אתו ואם איתא דאפי' בכונה שרי בהנאה למה להו לפרושי ונגע וכו' שלא בכונה, אבל ר"ת ז"ל כתב דמגעו ע"י דבר אחר הרי הוא ככחו וכי היכי דכחו אפי' בכונה אינו אסור אלא בשתיה ה"נ במגעו ע"י דבר אחר, ולפ"ז מגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת יין מותר ואפי' בשתיה כדאמרי' בכחו בעובדא דר' יוחנן בן ארזא, ולפ"ז צריך לפרש דכי מקשינן לעיל והא קא נגע ביה בנטלא לאו ממגעו ע"י דבר אחר מקשינן שכיון שהיה סבור דשיכרא שתו אין מגע ע"י דבר אחר אוסר עליהם כמו שלא היה אוסר כחו, אלא הכי מקשינן והא קא נגע ביה בנטלא שנוגע ביין בידו כשהכוס מלא. כחו של גוי בכונה כגון דמוריק אורוקי אסור בשתיה ומותר בהנאה, והיינו דאמרי' גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר ופי' אסור בשתיה, אבל הראב"ד ז"ל פי' אסור בהנאה, ומיהו ה"מ במאי דנפק לבראי אבל מאי דישתאר לגואי שרי, וכדאמרי' לקמן בפ' השוכר תרגומה רב פפא בגוי המערה דאתי מכחו אי הכי דחבית נמי מתסר כח גוי לבראי גזרו ביה רבנן דחבית לא גזרו ביה רבנן, אבל יש מי שאומר דלדידן דקיי"ל נצוק חבור אף מה שבחבית מיתסר לפי שנאסר בנצוק. כחו שלא בכונת יין אע"פ שהוא מכוין להריק מותר אפילו בשתיה וכדאמרי' בעובדא דר' יוחנן בן ארזא למאן דשרי ה"ל כחו שלא בכונה ולא גזרו ביה רבנן. מזיגתו כגון ששפך מים לתוך כוס של יין בין דמקטף קטופי בין שהקלוח נמשך ומחובר ליין אסור בשתיה ומותר בהנאה, ושלא בכוונה מותר אף בשתיה, ומיהו בזמן הזה שאין הגוים בקיאין בטיב ע"ז ומשמשיה אלא שמנהג אבותיהם בידיהם אפי' מגען מותר בהנאה לפי מה שנמצא בתשובת הגאונים ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל, אבל הרשב"א ז"ל לא הסכים לזה.
ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו כשהוא מתיר אפילו בשתיה וכו'. פי' טעמיה דר"ש משום דקסבר דיינן של גוים הוא נאסר משום בנותיהן אבל מגען לא הילכך כל היכא דאיכא לחוש שמא נסך אסור ואפילו בהנאה אבל כל היכא דליכא למיחש שמא נסך מותר ואפילו בשתיה, דמשום בנותיהם ליכא אלא בסתם יינן דאיכא אקרובי דעתא אבל במגען ביינו של ישראל לא, הילכך כל היכא דליכא למיחש שמא נסך שרי לגמרי, ורבנן סברי דמגען נמי בכלל גזירה דבנותיהן הוא הילכך אע"ג דליכא למיחש לניסוך אסור בשתיה כשאר דברים שנאסרו באכילה משום חתנות, וק"ל א"כ לר"ש גזירת בנותיהן ביינן למה דאי במגען בשל ישראל הא אמרת דלא גזרינן ביה משום בנותיהן, ואי לסתם יינם תיפוק לי דאיכא למיחש שמא נסך כמו שאתה חושש למגען בשל ישראל, אע"כ שאין בו משום בנותיהן כלל, ואם תשיב במגען בשל ישראל הוא שנאסר משום שמא נסך דאיכא רגלים לדבר דאי לאו לנסוכי למאי נגע בשל ישראל אבל בסתם יינן דליכא הוכח לומר דנסך אילו לא היה מטעם בנותיהן לא היה נאסר כלל, אי אפשר לך לומר כן דלדבריך לר"ש מותר לישראל להפקיד יינו אצל נכרי בחותם אחד דלנסוכי ליכא למיחש דליכא רגלים לדבר וכמו שאתה אומר בסתם יינם, ואי משום חלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף כדאמרינן לעיל, ולא שמעינן ליה לר' שמעון דפליג במפקיד יינו אצל נכרי כלל. ואפשר שכל שישראל מפקיד יינו אצל נכרי איכא משום אקרובי דעתא וגזרינן ביה משום בנותיהן כסתם יינן משא"כ במגען בשל ישראל דליכא אקרובי דעתא הילכך לא גזרינן ביה משום בנותיהן, א"נ משום דבשל ישראל חיישינן טפי לומר שמא נסך מביין שלהן דמילתא חשיבא להו לדידהו להקריב לע"ז משל ישראל אבל בדידהו לא חיישינן לנסוך מסתמא, ועוד דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבן ליה.
אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכו'. פירש"י ז"ל דלאו כללא הוא לכל מילי שהרי היסט שבזב טמא ובגוי אינו עושה יין נסך כדאמרינן לעיל בזיקא, ועוד דמגעו ע"י דבר אחר כגון קנה וכיו"ב בזב טהור ובגוי עושה יין נסך אלא ה"ק כל שבזב נקרא היסט (ו)בגוי נקרא מגע, כלומר כל שבזב טמא בהיסט כגון קנה בידו והסיט בידו את הטהור בגוי עושה יין נסך בנגיעה, וכל שבזב טהור כלומר שאינו נקרא הסיטו כגון בזריקה שאם זרק כלים והסיט טהור אף בגוי אם נגע ביין בזריקה כגון זו אינו עושה יין נסך ומשום דלאו מגעו הוא, נמצא דהאי דמשוינן זב עם גוי לאו לגמרי משוינן להו אלא האי למילתיה והאי למילתיה זב להיסטו וגוי למגעו, דאילו היסט בגוי לא אפשר שאין הגוי עושה יין נסך בהיסטו, ורב אשי לאפוקי צרורות אתא, ודכותה אמרינן בב"ק בפרק כיצד הרגל כל שבזב טמא בנזקים משלם נזק שלם ואמרינן עלה ורבא צרורות אתא לאשמועינן. וא"ת והיכי משוה היסטו של זב למגעו של גוי כלומר דכל שאינו נקרא היסטו בזב אף בגוי אינו נקרא מגעו דהא תניא קנה בקומטו של זב והיסיט בו את הטהור טהור ואילו בכה"ג ודאי בגוי עושה יין נסך, י"ל דבכה"ג נמי משכחת ביה היסט הזב כגון קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא, ועוד דאנן הכי קאמרינן כל ענין שבזב טמא בגוי עושה יין נסך אבל אמקומות לא קפדינן דודאי איכא מקום שאע"פ שבזב טהור בגוי עושה יין נסך כגון קומטו וכיוצא בו דהתם טעמא אחרינא הוא משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמיא וביין נסך לא שייך למימר הכי. והרב אלפסי ז"ל השמיטה ולא נתברר למה, והרמב"ן ז"ל כתב שאפשר שהוא סובר דרב אשי דאמר הכי לית ליה גזירה בכחו ביין נסך כלל וכדאמר רב אשי במעצרא זירא ללישנא (קמא) דאפילו בכחו שרי ולדידיה אפילו מוריק אורוקי ואפילו בכונה שרי, הלכך לית הילכתא כותיה והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי, וצריכא רבא, אלו דבריו ז"ל, וכתב הרשב"א ז"ל שאין טעמו מספיק דהא אמרינן לעיל בלישנא (בתרא) [קמא] דמעצרא זירא דבכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר אלמא אפילו רב אשי מודה דמוריק אורוקי אסור ולא בא רב אשי להתיר כחו אלא זריקתו.
<h2>דף סא.</h2>
המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בבית פתוחה ברשות הרבים. פירש"י ז"ל והוא דאמר לו התקבלתי כדקתני סופא, [דסיפא] (סמיך א)פירושא דרישא הוא דתרתי בעינן במטהר יינו של נכרי חדא שיהא אומר לו התקבלתי ועוד שיהא ביתו פתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה ישראל וגוים, ונ"ל שהוזקק רש"י ז"ל לפרש כך אע"ג דמפשטא דמתני' משמע דכל חדא בבא באפי נפשה, דאם אתה אומר כן דסופא לאו ארישא סמיך א"כ הרי אנו מתירין מטהר יינו של נכרי ברשותו בכותב לו התקבלתי בלחוד כל שהבית מיוחד לישראל, ואי איפשר דהא תניא בגמרא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת מותר והוא שמפתח ביד ישראל, אלמא דאפילו יין דישראל והבית לקוח או שכור לישראל כל שאינו דר בחצר אסור בלא מפתח וחותם, וכיון שכן הכא היכי קתני במתני' דבכתב לו התקבלתי מותר, ולא בעי מפתח וחותם כלל, אע"כ דסיפא ארישא סמיך כלומר בבית שהי' [פתוח] לרשות הרבים וכיון שכן ברישא נמי ע"כ אסיפא סמיך, זה נראה לי בטעם רש"י ז"ל, ודבריו מוכיחין כן שראיתי לו אין ולאו ורפיא בידיה דלעיל בגמ' בהא דאמרינן אף אנן נמי תנינא המטהר וכו' והלה כותב לו התקבלתי כתב רש"י ז"ל אם יש מפתח ביד ישראל, וכתב כן כדי שלא יקשה עליו זה שאמרנו מברייתא דגמרא ולפי"ז לא צריכינן למימר דסופא ארישא סמיך, ובמתני' (איירי) [כתב דאפי'] בלא מפתח וחותם שרי ולפיכך הוצרך לומר דסיפא ארישא סמיך כדי שלא תקשה עליו ברייתא זו, ואע"פ שדבריו מוחלפין בטעמם [הרי הן מוכיחין] דברייתא זו אקשיתיה ז"ל, ומ"מ אין פירושו מחוור דא"כ ליערבינהו וליתנינהו וליתני הכי המטהר יינו של נכרי וכתב התקבלתי ונתנו ברשותו בבית הפתוח לרה"ר וכו' מותר אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו אסור עד שישב שומר, ועוד דבתוספתא משמע דבבית פתוח לרה"ר בלחוד מותר ואפילו בשלא כתב לו [התקבלתי], דתניא התם ישראל שהכניס יין ברשות עכו"ם אם יש עליו מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור לוה עליו מן הגוי אע"פ שיש עליו מפתח או חותם אסור, ואם היה האוצר פתוח לרשות הרבים מותר, מדקתני לוה עליו מן הגוי מותר בפתח פתוח לרשות הרבים ש"מ דהוא הדין ליינו של נכרי ברשותו ולא כתב לו התקבלתי דהא כי הדדי נינהו, וש"מ דרישא דמתני' בשלא כתב לו ואפ"ה בבית פתוח לרה"ר מותר, וליכא למימר מתני' במפתח [ביד ישראל] דלא מדכר במתני'. לפיכך פירש הראב"ד ז"ל דבבי דמתני' כל חדא באפיה נפשא, רישא קתני דבבית פתוח לרה"ר בעיר שיש בה ישראל וגוים מותר ואפילו לא כתב לו התקבלתי, שכיון שאוצר זה פתוח לרשות הרבים ואין הגוי דר באותה חצר כיון שנעל ישראל אוצרו אע"ג דליכא מפתח ולא חותם חמרא שרי שאם בא גוי ליכנס שם דרך רשות הרבים מירתת ואמר השתא חזו לי ישראל ולא זבני מינאי, דומיא דמאי דאמרינן בפרק אין מעמידין (ל"א ב') בין הגתות שנו דכיון דכ"ע אפכי מירתת ואמר השתא מדכרו לי, ואע"ג דהתם אמרינן דבחביות פתוחות אסור הכא שרי דהתם כיון דבידו הוא נגע ולא מירתת אבל הכא כיון דמירתת מליכנס לאוצר אפילו פתוחות מותרות מיהו אם נמצא הגוי עומד על הפתח אסור דלא עדיף מביתו של ישראל דתנן אם יש לו עליו מלוה אסור, אבל לא נמצא שם אע"פ שלא כתב לו התקבלתי אי איכא רוכלין מחזרין בעיירות שרי, הכי הוא פירושא דבבא דרישא, אבל בבא דסיפא מילתא אחרינא היא דהיכא שכתב לו התקבלתי אע"פ שאין הפתח פתוח לרה"ר שרי, וכי היכי דלא תיקשי לן ההיא ברייתא דאיתא בגמ' דתניא דלוקח ושוכר בית בחצרו של גוי כל היכא שאין ישראל דר באותה חצר דצריך מפתח וחותם וכמ"ש למעלה בשיטתו של רש"י ז"ל, על כרחין אית לן לפרושי דהכא בבית שהוא פתוח למבוי עסקינן ומש"ה שרי בלא מפתח וחותם, וארישא סמיך דתנן בה בבית שהוא פתוח לרה"ר וכו' מותר ומש"ה קתני סיפא דהיכא שכתב לו התקבלתי לא בעינן שיהא פתוח לרשות הרבים אבל פתוח מיהא בעינן למבוי וכיוצא בו, א"נ דברייתא דגמרא מיירי כגון שהגוי דר באותה חצר אבל במתני' בשאין הגוי דר באותה חצר עסקינן הילכך כל שישראל דר באותה העיר מותר אפילו בלא מפתח וחותם דמסתפי מיניה, ובהך סיפא נמי כתב הראב"ד ז"ל דדוקא כגון שלא נמצא הגוי עומד שם אבל נמצא שם אסור דכיון שהבית שלו חיישינן דלמא נגע, וזו חומרא יתירא דכיון דכתב ליה התקבלתי הו"ל כנכרי שנמצא עומד בצד הבור ואין לו מלוה עליו דמותר, אלא שראוי לחוש לדבריו ז"ל, ואם אינו מניחו להוציאו מרשותו עד שיתן לו מעותיו אע"פ שכתב לו התקבלתי אסור שאין כתיבת התקבלתי אלא כמרמה ואסור [עד שיושיב שומר כדקתני רישא. ויש מי שאומר דבמאי דאמרינן דמטהר יינו של נכרי צריך שומר דחותם בתוך חותם כשומר דמי], והראיה מדתניא בגמ' גבי לוקח ושוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת וחכמים אומרים לעולם אינו מותר עד שיושיב שומר כדקתני מתני' במטהר, ובודאי דשומר דהתם לאו דוקא דבחותם בתוך חותם סגי מדאמרינן בפרק אין מעמידין (ל"א א') אליבא דרבנן ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר בחותם בתוך חותם, דאלמא דשומר דקאמרי רבנן למעוטי חותם אחד [אבל שני חותמות כשומר הוו, ואף אנו נאמר דשומר דקתני במתני' במטהר דהוא הדין לשני חותמות, וכתב הרמב"ן ז"ל שאינו כן דעת הראשונים ז"ל אבל נמצא כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל].
<h2>דף סב.</h2>
אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור בהנאה. פי' דכיון דאסור בהנאה אסור ליהנות מכל דבר הבא בגרמתו אע"פ שאינה חליפיו ולא דמים שלו, לא מצית אמרת הכי דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ואפ"ה ממון הבא בגרמתו שלהם מותר כדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת לפי שדמים הללו כמתנה הם בידו של זה, וכך אמרו בירושלמי במס' קדושין ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה וכלאי הכרם שאילו היה כן אף דמים הללו הם אסורים בהנאה, שכיון שערלה וכלאי הכרם אסורין בהנאה אף ליהנות מדמיהן אסור דמה לי הן מה לי דמיהן הא מ"מ מינייהו מתהני שמכרן בדמים, אלא משום הכי מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין, דדוקא בע"ז הוא שחידש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים שיהו חליפיה נתפסין באיסור שלה אבל בשאר אסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת, אלמא כיון שאין ממון זה דמי איסורי הנאה אע"פ שבגרמא שלהן ומחמתן בא לידו מותר, אף שכר פעולה ביין נסך כיון שאינו דמיו אע"פ שבגרמא שלו בא למה נאסר, אלא הואיל ותופס את דמיו כע"ז גזרו ביה רבנן אף על שכר פעולה מפני שנראה כמחליף, והרי שביעית וכו'. ומן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית לפי שאינן דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין (ד' ב') גבי חמצן של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורין ואין מקום להאריך בזה.
קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך. וא"ת בשלמא ביין נסך קנסינהו משום דעבוד אסורא דרוצין בקיומו אלא בפירות שביעית מאי עבוד דקנסינהו רבנן, י"ל בפירות שביעית נמי כגון דעבוד איסורא, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שמיטה החמרין העושין בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס להם וכו', וכך אמרו בירושלמי בפירות עבירה היא מתניתא.
נמצא פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. כלומר שגזירת הכתוב הוא בפירות שביעית דלאכילה נתנו ולא לדבר אחר, והיינו דתנן במסכת שביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מפירות שביעית, והא דאמרי' בפרק האיש מקדש וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת דיעבד קאמר הא לכתחילה אסור לקדש בהן את האשה כמו שאסור ליקח בהן בהמה עבדים וקרקעות דלאכלה נתנו ולא לדבר אחר, והיינו ש"מ לומר דאע"ג דאסור מקודשת היא, וכך אמרו בירושלמי מה בין הקונה אשה לקונה שפחה וכו'.
<h2>דף סב:</h2>
ולימא ליה קלינהו ובדרינהו דילמא מזבלי בה מיניה. וא"ת והא קיי"ל כר"י דאמר זה וזה גורם מותר ולכתחלה נמי אמר הכי דתנן שוחק וזורה לרוח, וי"ל דר' יוסי דיעבד אמר ולכתחלה לא אמר דאיהו גופיה אמר אין נוטעין אגוז של ערלה, והאי דקאמר שוחק וזורה לרוח היינו טעמא משום דקא אזיל לאבוד וספק מזבלן ספק לא מזבלן, ואם תמצא לומר מזבלן הוה ליה זה וזה גורם ומותר, אבל הכא ודאי מזבלן הילכך לא שרינן למעבד הכי לכתחלה.
יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. דקדקו מכאן רבותינו הצרפתים ז"ל שאם היה יי"נ וע"ז ביד ישראל ועבר ומכרן לגוי בהקפה הדמים מותרין דגוי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא [מייחד שיעבודיה] לא מיתסר וכי פרע ליה בתר הכי לא מתפסי דמים, ולא מיבעיא אי ליתיה ליי"נ בעולם דהיינו פירי דבי ר' ינאי אלא אפי' אי איתיה ברשות גוי מותר כיון דבשעתא דקא יהיב ליה דמי לאו דישראל נינהו, וראיה לדבר מדמקשינן לקמן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מיחסרא משיכה, אלמא אע"פ שישנו לטלה זה בעולם כיון דבשעת ביאה ליתיה ברשות זונה לא מתפיס באתנן ויין נסך זה נמי כיון שבשעה שהגוי פורע דמיו לישראל ליתיה ברשות ישראל לא מתפסי דמים באיסור דידיה, אבל הרמב"ן ז"ל חלק על הדבר דכל דאיתיה בעולם בשעת פירעון נתפס וטלה שאני שאע"פ שישנו בעולם בשעת ביאה מ"מ בשעה שנתן לה את הטלה ביאה ליתה בעולם, אבל הכא בשעה שהגוי פורע דמי יין נסך הרי יי"נ ודמיו בעולם, ואם לא תאמר כן מצינו דמים לע"ז בכענין הזה, ועוד דמקנסא דפועל משמע דכל הנאה דאתיא ליה בסרך ע"ז אסורה, ועוד דדמי יי"נ אסורין כל היכא דרוצה בקיומו כדאמרי' לקמן בגוי שאמר לו לישראל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור ואע"פ שאין הדמים נתפסין ביד גוי.
<h2>דף סג.</h2>
והא מיחסרא משיכה. וא"ת ומאי קושיא והא קיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וא"כ מדאורייתא לא מיחסרא משיכה, ואע"ג דרבנן תקון משיכה איסור אתנן דאורייתא הוא, י"ל לר"י הכי נמי אבל הכא אליבא דריש לקיש מקשינן כלומר הניחא לר' יוחנן מיתוקמא שפיר הך ברייתא דאמר התבעלי לי בטלה זה אבל לר"ל מאי איכא למימר, ומצינו סוגיות בתלמוד דמקשה אליבא דחד אע"ג דלית הלכתא כותיה כדמקשינן בפרק האיש מקדש (נ"א א') את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואילו אנן קיי"ל דקנה, ובריש פרק האשה שנתארמלה מקשינן ונימא רוב נשים בתולות נשאות ואילו אנן קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכן נמי הא דמפרקינן בזונה גויה דלא קניא במשיכה ופירש"י ז"ל דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבה כר"ל אתיא דאילו לר' יוחנן איפכא הוא בישראל מעות ובגוי משיכה. ושמעינן מיהא שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים זה או כור שעורים זה או בגד [זה] אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן הכא גבי טלה זה והא מיחסרא משיכה, ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו במעות, ואע"פ ששנינו בפרק הבית והעליה (קי"ח א') השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כמו שהתנה עמו ולא שוויין, התם הוא דסתם שכירות במעות הוא וכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין וא"צ לזה תנאי, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך אבל מכל מקום נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי נתחייב השוכר בשוויו ששוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים, וזה נראה עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מספק בדבר.
<h2>דף סג:</h2>
כיון דרוצה בקיומו אסור. פירש"י ז"ל דאסור לו להיות רוצה בקיומו של יי"נ משום דישראל מצוה לבטל ע"ז ומשמשיה, וכתב הרמב"ן ז"ל דאפילו בחנם כגון שאמר לו שמור לי חבית זו של יי"נ אסור דרוצה בקיומו הוא שמא יאבד ויגנב בפשיעה ויהא חייב בתשלומין, ואפילו פטרו מן התשלומין אסור דכיון שקבל עליו לשמור עליו בטובה רוצה בקיומו הוא כדי שיחזיק לו הגוי טובה, והיינו דתניא בתוספתא (פ"ח ה"ד) השוכר את הפועל ולעת הערב אמר לו הולך את הלגין למקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר, והא לעתותי ערב טובה בעלמא הוא ובחנם עביד גביה דהא איחייב ליה בעה"ב באגריה ואפ"ה קתני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן, ובירושלמי שאלו בפועל היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו, ומשמע נמי דסתם יינן רוצה בקיומו אסור דקנסא דפועל משום רוצה בקיומו הוא, הילכך אסור להיות מוזג כוס של יין נסך או סתם יינן לגוי, דברי הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף סד.</h2>
שאני גר כיון דדעתיה לאיגיורי ודאי בטליה. פי' נראה לי דה"ק כיון דדעתיה לאגיורי ודאי בטלה במכירתו דאע"ג דקיי"ל כרבנן דאמרי בפרקין דלעיל דמכרה לא בטלה ה"מ בגוי שנשאר בגיותו משום דמימר אמר דגוי פלח וישראל נמי מזבן לה לגוי ופלח לה אבל כל שמכרה משום דדעתיה לאגיורי בטלה, או אפשר שיסתייעו מכאן אותן שפסקו כמ"ד דבצורף ישראל דברי הכל בטל וה"ק כיון דדעתיה לאיגיורי ודאי בטלה דמזבן ליה לצורף ישראל דאפי' רבנן מודו דבטל, אבל א"א לפרש ודאי בטלה בפחיסה וכיו"ב דא"כ בתר דבטלוה למה להו לזבוני, אלא ה"ק אם כן תאמר דכל שהוא עצמו בטלה ומשהי ליה גביה לאחר שנתגייר גזרינן ביה דילמא משהי ליה גביה קודם ביטול כדגזרי' לעיל (מ"ב א') דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וכו', וא"ת תינח ע"ז דמהני לה ביטול אלא יי"נ מאי איכא למימר הא לא מהני ביה ביטול ואיהו סתמא קאמר כל מאי דאית לכו דמשמע אפי' יין נסך, וא"כ תפשוט דלא תפיס דמיה ביד גוי וה"ה לע"ז, י"ל דמסתמא סתם יינם הוא ואפשר דסתם יינם לא גזרו בו שיהא תופס את דמיו, א"נ כיון דאפילו אי מתסר לא מתסר אלא מדרבנן משום מצוה דגר התירו.
אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור. יש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו אבל בדלא שוייה ניהליה אפותיקי לא מיקרי רוצה בקיומו, וראיה לדבר מדתנן בפירקין אומנין ישראל ששלח להם נכרי חבית של יי"נ מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה, ואין מחוור דא"כ ל"ל למתנא היתירא במכר והביא לפלוג וליתני בהמתן גופיה דבדלא שוייה אפותיקי שרי, אלא ודאי כל היכא דא"ל המתן אסור ומתני' שאני דאינהו לא אמרי ליה מכור אותה ותן לנו את דמיה ואיהו נמי לא אמר להו המתינו עד שאמכור אלא הכי אמרי ליה עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה תן לנו עשרה דינרין שהן דמיה הלכך אין כאן רוצה בקיומו כלל, והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דדוקא בשהיה בידו לנגשו וליפרע ממנו מיד ומדעתו המתין לו עד שמכרן אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן אע"פ שאמר לו הגוי איני יכול לפרעך עד שאמכור ייני ואפרע לך שרי, וכבר כתבנו למעלה בפרק ר' ישמעאל שבזמן הזה יש להקל ולומר דסתם יינן מותר בהנאה וכל שכן דרוצה בקיומו שרי. ולענין דמי ע"ז ביד גוי כבר כתבנו בפ"ק שהרב אלפסי ז"ל [פסק] מסוגיא דהכא דדמי ע"ז ביד גוי מותרין והארכנו שם בס"ד.
טול אתה ע"ז ואני מעות. וא"ת גר מ"מ כי שקיל חלופי ע"ז קא שקיל, אינה קושיא דבפ"ק דקדושין מפרש טעמא דמילתא משום דירושת גר את אביו אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
<h2>דף סד:</h2>
אלא אימא יינו כשמנו. כבר כתבנו בפרק ר' ישמעאל שמכאן יש ללמוד לישמעאלים הללו שאינן עובדין ע"ז שיינן אסור בשתיה ומותר בהנאה כגר תושב ומיחדין אצלן יין אבל לא מפקידין.
<h2>דף סה.</h2>
רבא אמר לא קשיא הא דא"ל העבר לי מאה חביות במאה פרוטות הא דא"ל חבית חבית בפרוטה. וא"ת ולדידן דקיי"ל כר"א דאמר דהיכא דנתערבה באחרות יוליך הנאה לים המלח כדאמר בפרק כל הצלמים היכא דא"ל העבר לי מאה חביות במאה פרוטות אמאי אסיר כוליה אגריה יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו, י"ל דלא דמי דאילו בההיא דר"א חבית דאיסורא לא גרמא הנאת חביות של היתר הילכך כי מוליך דמי חבית דאסור לים המלח שרו כולהו, אבל הכא חבית דאסורא גרמא כל השכר ואפילו שכר המותרות דאיהו למאה חביות אגריה ואילו לא רצה להעביר לו חבית זו של איסור שמא לא היה שוכרו כלל נמצא שכל הש(ו)כר בגרמת חביתא דאיסורא אתי, ומשו"ה אסיר כוליה ולא סגי בהולכת שכר חבית אחת לים המלח דכוליה אגריה מתפיס בשכר כל חבית וחבית, וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות מאכלות אסורות דכוליה אגריה אסור, אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר דלדידן דקיי"ל כר"א יוליך הנאה לים המלח, ולא נתחוורו דבריו מן הטעם שכתבנו, והקשה הרשב"א ז"ל א"כ היכי אמרינן בפ"ק דאם בנה אפילו ע"ז עצמה שכרו מותר משום דע"ז מאן קא גרים לה מכוש אחרון ובמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה משום דקסבר ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף, נימא דכוליה אגריה במכוש אחרון פתיך דאי לאו מכוש אחרון לא הוה מוגר ליה כלל וכיון שכן כוליה אגריה שכר ע"ז הוא כדאמרינן הכא, ותירץ דכיון דבמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה ליכא למימר דכוליה אגריה מתפיס במאי דלית ביה שוה פרוטה אבל הכא דשכר חביתא דאיסורא פרוטה הוא איכא למימר דכוליה אגריה מתפיס בה, ולפ"ז אי אמר ליה מאה חביות בחמישים פרוטות שכרו מותר.
<h2>דף סה:</h2>
מתני' יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. פי' משום דבלעי ושמא יש בהם נותן טעם, וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל שאם היו הענבים מרופות והענבה מטולטלת מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעת ואסורה.
שרא רבא למפייה ולזבוניה לגוים שלא בפני ישראל. כתב ר"ח ז"ל ש"מ דפת של גוים אסור איסור חמור דחיישינן דילמא נפיל בחטי יין נסך, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ חטים לא ניקח שמא נפל עליהם יין נסך אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן, וכבר כתבנו למעלה בפרק אין מעמידין שמכאן יש ללמוד דמותר ליקח מבעה"ב גוי פת של פלטר דבתר תחלתו אזלינן, ומינה לפת בעל הבית שבא לידו של פלטר שאסור ללקחו מן הפלטר.
שאני חיטי דאגב צירייהו כמבוקעות דמיאן. ומינה דשעורים כיון דלית בהו צירייהו הרי הן כענבים שאינן מבוקעות ושרי, ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דה"מ כשהדיחם מיד או לזמן מועט אבל אם עמד היין [עליהם זמן] מרובה אנן סהדי דודאי בלעי, דאפי' בלתיתה חיישינן להו לענין חמץ דתניא (פסחים מ' א') אין לותתין את השעורים כ"ש אם נשרו ביין זמן מרובה שודאי בלעי ואין להם התר בהדחה.
<h2>דף סו.</h2>
חמירא דחיטי וחמירא דשערי. ואפליגו אביי ורבא אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא, הקשה הרמב"ן ז"ל מדתנן בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ אלמא שאור ועיסה מין במינו הוא ואע"ג דלא הוו להו חד שמא ולא חד טעמא, וקשיא בין לאביי בין לרבא, ותירץ דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי חמץ משו"ה הו"ל מין במינו מהשתא.
<h2>דף סו:</h2>
רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. וא"ת והא אמרינן בפ' כל שעה (כ"ה ב') גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כלומר הנאה דריח דאפשר וקא מיכוין כו"ע לא פליגי דאסור והכא אפשר וקא מיכוין הוא, ואמרינן נמי בפ"ק (י"ד ב') ל"ש אלא מעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא אלמא ריחא מילתא היא, כבר כתבנו למעלה בפ"ק דבמידי דעביד לריחא ריחא מילתא היא אבל יין דלאו לריחא עביד ס"ל לרבא (דמידי) דכי האי גונא לאו מילתא היא, ואנו צריכין לתירוץ זה לפי פרש"י ז"ל שפי' דהאי בת תיהא הוא נקב קטן שמריקין בו את היין, אבל לפי פירוש ר"ח ז"ל אין אנו צריכין לזה שהוא פירש דהאי בת תיהא הוא קנה חלול של זכוכית ארוך ויש באמצעיתו דד נקוב ומכניס ראשו בחבית וראשו אחר בפיו ושואב את היין ומקלח ויוצא בדד ואינו נוגע אל פיו הלכך גוי לישראל שפיר, וישראל לגוי אביי אמר אסור משום ריחא ורבא אמר מותר דריחא כי האי גוונא שאינו מריח אותו באפו אלא בפיו לאו מילתא היא, וא"ת והא מ"מ מוריק אורוקי דמכח גוי קא אתי, י"ל דכיון שברוח שפתיו הוא שהורק מותר דצרורות נינהו וכדאמרי' בב"ק לענין נזקין גבי סוס שצנף וחמור שנער דצרורות נינהו, וצרורות לא עבדי יין נסך, והרב בעל הערוך ז"ל פירש דבת תיהא נקב הוא שמניחין במגופת החבית ומשם שואפים ריחו של יין בפיהם ויודעים אם טוב הוא ואם החמיץ.
ולענין פסק הלכה בכל הני דאפליגו בהו אביי ורבא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות והלכתא בכולהו כרבא דקיי"ל דכל היכא דאביי ורבא הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם, ובפרק גיד הנשה כתב הוא ז"ל דהא דאפליגו רב ולוי בפסח שני בפרק כיצד צולין (ע"ו ב') בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דרב אמר אסור דריחא מילתא היא ולוי שרי ואפילו בשר נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש דריחא לאו מילתא היא, דפלוגתיהו שייכא בהא דרבא ואביי דרב סבירא ליה כאביי ולוי סבירא ליה כרבא וקיי"ל כלוי כיון דקאי כותיה דרבא, וכן פסק שם משמיהו דרבוותא ז"ל, וכתב שם דאיכא מ"ד דפסקינן כרב לחומרא ומייתי ראיה מדגרסי' התם תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלו בכותח, ואמרינן נמי התם ההוא ביניתא דאטויה בהדי בישרא אסרא רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא דאלמא ס"ל דריחא מילתא הוא, ורבינו אלפסי ז"ל קיים דברי הראשונים ודחה ראיות הללו ואמר דלאו סייעתא הוא לרב ולאו כותיה שייכן דאפי' לוי נמי מודה בכי הא דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא אי שרית ליה למיכלינהו בכותחא הו"ל כמאן דשרית ליה לכתחילה לצלותו, ולוי לא שרי אלא בדיעבד דהא שצלאו קאמר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלוי דוקא בדיעבד הוא שכ"כ בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה וכו' ואם צלאן הרי זה מותר, וזה אינו מחוור דהתם מוכח דלוי אף לכתחילה קאמר מדאקשי' עלה ממתני' דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ולא משני התם לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, ועוד דרבא דאזיל בשיטתיה דלוי שרי הכא בבת תיהא אפילו לכתחילה, ועוד דגרסי' בירושלמי במסכת תרומות (פ"י ה"ד) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבילה כאחד בתנור רב ירמיה בשם רב אסור שמואל בשם לוי מותר אלמא דלוי אפי' לכתחילה שרי, וכן טעם האחר שכתב הרב אלפסי ז"ל לדחות ראיות הללו שהביאו לפסוק כרב ואמר ז"ל שאינן ראיות דכיון דשרינן ליה למיכלינהו בלא כותחא הו"ל כדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל והרי כל דבר שאינו אלא אחד מאלף כריחא בעלמא הוא, אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מילתא הוא אפילו בפני עצמו קאמר הכא בבת תיהא והיאך אפשר דבפני עצמו לאו מילתא הוא וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסר את תערובתו, ועוד כשאמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורים בנותן טעם, וראיה לדבר דתנן בנדרים (נ"ב א') הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו נותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאיתא בפרק הנודר מן (המבושל) [הירק] (נ"ט א') משום דאי בעי מתשיל עליהו ואפ"ה [שעורו] בנותן טעם ולפנינו יתבאר עוד בס"ד. והרמב"ן ז"ל כתב דודאי הלכתא כלוי וכדברי הרב אלפסי ז"ל, והא דתני רב כהנא וכו' וכן עובדא דהאי ביניתא דהתם לא מסייעי לרב דאפי' לוי מודה בהו משום דכיון שריח בשר נרגש בהם הטועם אותם יהא סבור שממשו של בשר נבלע בהם וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבשר בחלב ומשו"ה אסור, משא"כ בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה שאין ריחו וטעמו של נבילה נרגש בהם כלל, ועוד שאפשר שחומר הוא שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין דמשום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו החמירו בו יותר משאר איסורים, כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם בשר על השולחן משא"כ בשאר איסורין שאם אוכל עם הגוי על השולחן מעלה עליו יין נסך ושאר איסורין, הלכך בפת שאפאה עם הצלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו ריח בשר שלא לאכלו בכותח ולאו משום דריחא מילתא דא"כ אפי' בפני עצמה תהא אסורה וכדאמרי' אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה, שמפני שאדם אופה ממנו בפעם אחת לימים הרבה אם אתה מתירו לאכלו בפני עצמו יבא לאכלו בכותח אבל כאן כיון שאף בחלב אינה אסורה מן הדין דריחא לאו מילתא היא לא אסרוה בפני עצמה דה"ל גזירה לגזירה, אבל לאכלה עם חלב אסורה לכו"ע משום חומרא דבשר בחלב ואפי' לוי ורבא דאית להו ריחא לאו מילתא היא מודו בה.
אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת. וא"ת מאי קא מייתי רבא ראיה דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינא הוא דלישתרי דהא אין כאן טעם כמון אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור דמ"מ הא מתהני מאסורי הנאה, תירץ הרמב"ן ז"ל דטעמא דאביי דאסר משום דס"ל דריחא כטעמא הוא ואפי' בשאר איסורי אכילה דלאו איסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא, ואפי' לא מכוין אסור כדאמרי' במתעסק בחלבים ובעריות שכבר נהנה, והא דאמרי' בפרק כל שעה דכל היכא דלא מכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, שאני התם שאינו שואף הריח בפיו אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של ריח ס"ל לאביי דהרי הוא כאילו טועם ממשו של איסור, ומשו"ה מייתי רבא סיעתיה מיהא דתרומה דאי ריחא כטעמא בכמון של תרומה הו"ל למיסר שהרי טועם ריחו של איסור.
<h2>דף סז.</h2>
כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירש"י ז"ל דלאו דוקא אינה נאכלת אלא שנפגם טעמה מפני זה, וראיה לדבריו מקדירה שאינה בת יומא דקרינן לה נותן טעם לפגם ובודאי שאינה פוגמת התבשיל כל כך עד שלא יהא נאכל, ובקדירה בת יומא נמי אמרי' אי אפשר דלא פגמה פורתא אלמא דפגם שרי, וראיה לדבר עוד משמן ודבש וקורט של חלתית ודומיהן שהתירו בפרק אין מעמידין משום נטל"פ ובודאי שאינן נפסלים מאכילת אדם שהרי כולן נאכלין הן אלמא דכל היכא דאיכא פורתא דפגם שרי, ואע"ג דנותן טעם לפגם מנבילה גמרי' ליה וכל שראויה לגר שמה נבילה ואע"פ שנפגמה, התם היינו טעמא מפני שנאכלת בפני עצמה והלכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא, אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעם כל שטעמו פגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נותן טעם אדרבה פוגם הוא, וכי גמרינן מנבילה בנותן טעם לפגם מותר, י"ל דהכי גמרינן מה מצינו בנבלה שלא אסרה תורה אלא כשהיא ראויה לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא פגומה קצת אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התורה התירתה ואע"פ שחל עליה איסור מתחילה, אף באיסור שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי ואע"פ שחל איסור מתחילה באותו דבר שנתערב בהיתר, ולפ"ז נראה לי שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה, וכי אמרי' דבפגם כל שהוא סגי כשפוגם יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מדתו וצ"ע, ומכל מקום נ"ל ברור דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דנותן טעם לפגם אסור עד שיפסל מלאכול לאדם דהיינו נבילה גופה, ופשוט הוא, אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בספר תורת הבית הארוך שהתיר בנטל"פ כל שההיתר מרובה מן האיסור, וכן בדברים המאוסין מתחילתן כעכבר וכיוצא בו שנתערבו בהיתר מרובה מהן כל שהו, ונתן טעם לדבר דאי משום ממשן דאורייתא ברובא בטיל ואי משום טעמן אין כאן משום נותן טעם כיון שהוא פוגם, אלו דבריו ז"ל, ולא נתחוורו לי דכל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו ולא בטיל, ומנבילה נמי ליכא למגמר אע"ג דפגים כל היכא שהגדיל האיסור מדתו של היתר, וכל שכן בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס דמ"מ נהנה מן האיסור אלא אם כן נפסל מלאכול לאדם כנבלה, אלא כמ"ש עיקר, אבל הראב"ד ז"ל טרח לפרש דכי קאמר ואינה נאכלת דוקא קאמר ולא עלתה בידו.
<h2>דף סז:</h2>
לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו לפגם הוא. פי' כגון שידוע שנתבשל בו איסור באותו יום הא אינו ידוע מדאוריתא שרי דסתם כליהם של גוים אינן בני יומן כמו שנתבאר בראיות ברורות בפרק אין מעמידין, אבל מדרבנן הוא שאסור לבשל בהן לכתחלה ואם בישל בהן מותר וכדאמרי' בשילהי פרקין וכולן שבישל בהן עד שלא הגעיל עד שלא ליבן תני חדא מותר ואוקימנא לה בסוף פרקין כמ"ד נטל"פ מותר, ולא תימא דכי אמרי' דמדרבנן אסור לבשל לכתחילה הני מילי משום חשש קדירה בת יומא הא כל שידוע שאינה בת יומא שרי אפילו לכתחילה, דליתה אלא אפי' דודאי אינה בת יומא אסור לבשל בה לכתחילה (אפי') מדרבנן, וראיה לדבר מדאמרי' בפרק כל הבשר (קי"א ב') דההיא פינכא דהות בי ר' אמי דמלח בה בישרא ותברה ואי ס"ד דקדירה שאינה בת יומא שרי לבשולי בה לכתחילה למה ליה דתברה לשהייה עד למחר ולשתמש בה, אלא ש"מ דמדרבנן אסור לבשל בה לכתחילה, כך שמעתיה לזו בשם הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף סח.</h2>
אמר עולא מחלוקת בשהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרו דברי הכל מותר. ק"ל דודאי לסבריה דעולא מאן דאסר לאו מגיעולי גוים גמר דאי גמר מינייהו אפי' בפוגם מעיקרו הו"ל למיסר דגיעולי גוים פגומין הן בתבשיל מעיקרו, אלא ודאי לעולא כולהו ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, וכיון שכן בשהשביח ולבסוף פגם במאי פליגי דכל הך שקלא וטריא דאמרי' עד השתא מ"ט דר"מ מ"ט דר"ש אליבא דעולא ליתה כלל וכדכתיבנא, ותו ק"ל למסקנא דסוגיין דאמרי' אליבא דר' יוחנן דבפוגם מעיקרו מחלוקת אבל בשהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור אמאי מודה מ"ד נותן טעם לפגם מותר דליתסר בשהשביח ולבסוף פגם דודאי מ"ד מותר מנבילה גמר וס"ל דלאו בסרוחה מעיקרא בלחוד התירה התורה אלא אף במשובחת ולבסוף נפגמה וכיון שכן אפי' בשהשביח ולבסוף פגם ה"ל למישריה כיון דמנבילה גמר, ונ"ל דאליבא דעולא היינו טעמיהו דר"מ ור"ש דתרויהו ס"ל דנבלה שהתירה התורה אפי' בשאינה סרוחה מעיקרא ומינה גמר ר' שמעון דמה נבילה אע"פ שחל עליה איסור כשהיתה משובחת כשנפסלה מלאכול לגר שריא אף תערובת זה של היתר ואיסור אע"פ שחל עליו איסור כשהוא מושבח כשנפגם לבסוף שרי, ואע"ג דלא דמי האי פגם לפגם דנבילה דהתם אינו ראוי כלל והכא ראויה אע"פ שנפגם, כבר כתבנו למעלה דכיון שאין ממשו של איסור כאן אלא טעמו כל שאותו טעם פוגם אותו ההיתר קצת ראוי להתירו כנבילה שאינה ראויה לגר כלל שהרי אינו נהנה מן האיסור, ור' מאיר ס"ל דדוקא בפוגם מעיקרו הוא שראוי להשוות פגם זה ואע"פ שאינו פגם גמור כנבילה שאינה ראויה לגר שהיא פגומה לגמרי, לפי שבפגום מעיקרו מעולם לא הושבח תבשיל זה מחמת טעם האיסור אדרבה נפגם ממנו ואיכא למישרייה אע"פ שהיא נאכל כנבילה שאינה ראויה לגר דמ"מ אינו נהנה מן האיסור, אבל כל שהשביח ולבסוף פגם כיון שבשעה שהשביח נאסר תבשיל זה הו"ל כנבילה וכיון שחל עליו איסור א"א להתירו עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה, שאע"פ שאיסור זה מחמת טעם הוא בא ואילו היה פגום מעיקרו אע"פ שהיה ראוי לאדם לאכול היה מותר לפי שאינו נהנה מן האיסור כל שמושבח מתחילתו נעשה תבשיל זה כנבילה, דומיא דמאי דאמרי' במס' חולין (ק' א') חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואסור עד שיפסל מלאכול לאדם, אע"פ שמחמת טעם הוא בא סופו כתחילתו לא אמרי' אלא אמרי' כל שאינו נפסל מלאכול לאדם נהנה הוא מתבשיל זה שנעשה אסור מתחילתו אבל בפגום מעיקרו דברי הכל מותר דאיכא לדמוייה לנבילה כדכתיבנא היינו טעמיה דעולא.
אבל ר' יוחנן דאמר בפגום מעקרו מחלוקת אבל בשהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור סבירא ליה דר"מ ור"ש בהא פליגי ר"מ גמר מגיעולי גוים דאע"ג דפוגם מעיקרו אסר רחמנא הילכך על כרחיה דר"מ נבילה דשרא רחמנא בסרוחה מעיקרא שלא חל עליה איסור מעולם, ולפיכך אסרה תורה גיעולי גוים לפי שכבר חזר איסור באותו בלע קודם שהיה בלוע בדופני הכלי, שאילו התירה התורה נבילה שאינה סרוחה מעיקרא לא היה אפשר שיהו גיעולי גוים אסורים ואע"פ שאין נפסלין מלאכול לאדם לפי ששוין הן עם נבילה שהשביחה ולבסוף פגמה וכמו שכתבנו, היינו טעמא דר' מאיר דאסר אפילו בפגום מעיקרו, אבל ר' שמעון ס"ל דכשהתירה התורה נבילה אפילו בשהשביח ולבסוף פגמה התירתה אע"פ שחל עליה איסור כשהיתה מושבחת, הילכך ע"כ איסור שנתן טעם בהיתר ופגום מעיקרו שרי ששוה הוא עם נבילה שאינה ראויה לגר אע"פ שהוא נאכל לאדם כיון שלא חל איסור על תבשיל זה מעולם אע"פ שחל על דבר זה איסור קודם שנתערב בהיתר דמ"מ אינו נהנה מן האיסור, אבל בשהשביח ולבסוף פגם בשעה שהשביח כל תבשיל זה נעשה כנבילה ושוב אין לו היתר עד שיפסל לגמרי מלאכול לאדם, וכטעמיה דר' מאיר אליבא דעולא כנ"ל.
<h2>דף סח:</h2>
ור' שמעון ליצטרף היתר לאיסור וליתסר. ק"ל מאי קושיא דהא אמרי' בפרק אלו עוברין דבכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאסורי נזיר וא"נ שאור בבל תקטירו אבל שאר איסורין לא, ובהדיא אמרי' התם דבתרומה אין היתר מצטרף לאיסור דאמרי' גבי דההיא דהמקפה של תרומה וכו' מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור לא מאי כזית כזית בכדי אכילת פרס אלמא דבתרומה אין היתר מצטרף לאיסור, ובהדיא נמי תנן ומייתי לה בסוף פרק כל הצלמים (מ"ט א') שאור של חמץ ושלתרומה שנפלו לתוך העיסה וכו' וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ דאלמא דאין היתר מצטרף לאיסור אדרבה זה וזה גורם הוא ומותר. וניחא לי דשאור זה של תרומה אע"פ שאין בו כדי לחמץ בשעה אחת מ"מ נותן טעם הוא בעיסה אלא שכיון שאינו מספיק לחמץ אותו טעם שהוא נותן בעיסה טעם פגום הוא שכל שהעיסה מתחלת להתחמץ ולא נגמרה נפגמה, ומשום האי טעמא קרינן בפרק אלו עוברין לסדוק חמץ נוקשא כדאיתא התם, ומשו"ה מקשינן כיון שאיסור זה בפני עצמו הוא נותן טעם בעיסה בשעה אחת אע"פ שאילו היה בפני עצמו היה פוגם בעיסה כיון שעכשיו בצירוף ההיתר אין טעמו פגמו ליתסר וליהוי כשהשביח ולבסוף פגם, לפי שזה אינו צירוף גמור דתימא דאין היתר מצטרף לאיסור שאיסור זה בפני עצמו יש בו כדי ליתן טעם בהיתר בשעה אחת והיתר זה אינו צריך לו לסייעו בנתינת הטעם אלא גרמא בעלמא הוא שגורם לו שאין טעמו של איסור לפגם, ועוד שבאיסור לבדו יש בו כדי לחמץ והיתר אין מסייעו אלא לקרב חימוצו, ומתרצינן דר' שמעון לטעמיה דאמר דאפי' איסור ואיסור לא מצטרפי וכל שכן שכל שהאיסור בפני עצמו אין בו כח לאסור העיסה בשעה אחת אלא בסיועו של היתר שאין ההיתר מסייעו לאסור אע"פ שאינו מסייע גמור אלא גרמא בעלמא וקירוב שעה אחת בעלמא.
ר' שמעון לטעמיה דאמר אפי' איסור ואיסור לא מצטרפי דתנן וכו'. וא"ת דהא אתמר עלה בגמ' במס' מעילה בפרק קדשי מזבח ומי צריך ר' שמעון לצרופי והתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות, תני אין צריכין לצרף, וכיון דאין צריכין לצרף קתני למאן דאכיל לאיסורין בעיניהו ולמלקות.0...
<h2>דף סט.</h2>
[מתני' נכרי שהיה מעביר וכו'. הני בבי ליתנהו כולהו בחד גוונא דבבא קמייתא דעכו"ם שהיה מעביר דוקא בחביות סתומות א"נ בפתוחות וחסרות הרבה אבל פתוחות ומלאות אסור, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (ס' א') דעכו"ם דרי כובא וישראל אזיל בהדיה מלא אסור משום מגע עכו"ם אלמא אפילו היכא דישראל אזיל בהדיה כל שהוא נושא כלי מלא א"א לשמרו שלא יגע הלכך ע"כ הך בבא דעכו"ם שהיה מעביר לאו בפתוחות ומלאות מתוקמא, אבל הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עכו"ם בחנותו והיה אוכל עמו על השולחן שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העכו"ם נושא אותן, וראיה לדבר מדקתני בסיפא דמתני' ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפילו פתוחות מותרות, ודקא תני אם הודיעו שהוא מפליג (פתוחות אסורות לאלתר וסתומות נמי אסורות) בכדי שישתום וכו' לאו משום דתנא בין ברישא בין בסיפא בסתומות דוקא מיירי אלא ה"ק ואם הודיעו שהוא מפליג פתוחות אסורות לאלתר וסתומות נמי אסורות בכדי שישתום וכו', ומיהו שריותא דרישא אפילו בפתוחות היא, והכי איתא בהדיא בתוספתא (פ"ח) פרואת שישראל ועכו"ם כונסין לתוכו יין אע"פ שחביות פתוחות והעכו"ם יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר, וכן נמי כל הני עובדי דשרינן בגמרא מפני שהן בחזקת המשתמר ודאי בפתוחות הן דאי בסתומות כיון דקי"ל כרבי אליעזר וכרשב"ג כדאיתא בגמרא אפילו בחזקת שאינו משתמר מותר וכדאמרינן בגמרא [האידנא] מאי] טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים, אלא ודאי כל הני בבי דמתני' שריותא דידהו אפילו בפתוחות היא בר מבבא דרישא דכיון שהנכרי נושא חביות של יין ע"כ אילו היו פתוחות אסור מההוא דסוף פרק רבי ישמעאל וכדכתיבנא. ומיהו בענין סתימתן כתב הרמב"ן ז"ל דכל שהן סתומות בפקק של עץ וכיו"ב דיין בכך, והיינו דלא מפרש ברישא דמתני' דדוקא בחביות סתומות היא אע"ג דבבי אחרנייתא אפילו בפתוחות, משום שאין דרך להעביר כדי יין ממקום למקום בלא פקק של עץ וכיוצא בו, אבל הראב"ד ז"ל כתב דרישא דמתני' דוקא בסתומות לגמרי אבל בפתוחות אסורות ואפילו היו חסרות לפי שמכיון שנתעלמו עיני ישראל מן הגוי יכול לפרקה מכתפו ולהניחה מעט וליגע בה ואמר לנוח מעט הורדתיה, הלכך אי מלאה היא אסורה מיד ואפילו לא הניחו כלל מההיא דסוף פרק ר' ישמעאל, ואם חסירה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור שמא הורידה מכתפו.
ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. פי' אם הודיעו שהוא מפליג במקום פלוני ויש באותו הילוך שיעור כדי שישתום ויסתום ויגוב אסור, אבל אם הודיעו שהוא מפליג בשיעור כדי שיפתח בלחוד אע"ג ששהה כדי שישתום ויסתום ויגוב מותר דהא גוי מירתת ואמר אי פתחנא אתי ישראל ומשכח לחביתו פתוחה או ימצאני מתעסק בסתימתה או שימצא סתימתו לחה ומתפיסנא כגנב, וכן דעת הראב"ד ז"ל, אבל יש מי שאומר שכל שהודיעו שהוא מפליג כדי פתיחה ושהה כדי שישתום ויסתום ויגוב אסור שכיון שהגוי [בטוח] שלא ימצאנו ישראל בשעה שהוא פותחה פתח ולא מירתת שאפילו ימצאנו ישראל בשעה שהוא סותם אותה מצי לאישתמוטי ולמימר חד מגוים אחריני דהוו הכא פתח ליה ואנא סתימנא לה.
גמ' היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא וכו'. וא"ת מאי קא מיבעיא ליה כל היכא שלא הודיעו שהוא מפליג היינו חזקת המשתמר, תירץ הרמב"ן ז"ל דברישא דמתני' דנכרי שהיה מעביר כדי יין תרתי קתני חזקת המשתמר להיתירא והודיעו שהוא מפליג לאיסורא, דמשום דברישא נכרי אוחז כדי יין בידו אע"פ שהן סתומות בפקק של עץ וכמו שפירש הרב ז"ל במשנתינו ליכא למישרינהו בלא הודיעו שהוא מפליג בלחוד כיון שאינן סתומות יפה, וסיפא דקתני ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום וכו' דמכלל דבלא הודיעו שהוא מפליג שרי בסתומות לגמרי היא וכדקתני כדי שישתום וכו', ומתני' הכי קתני נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר ואע"פ שאינן סתומות אלא בפקק של עץ ואם הודיעו שהוא מפליג אפי' סתומות לגמרי כדי שישתום ויסתום וינגב אסור, הלכך בנכרי שהיה מעביר כדין לא שרינן בפתוחות בלא הודיעו שהוא מפליג בלחוד אלא א"כ היה בחזקת המשתמר, והיינו דבעי בגמ' היכי דמי בחזקת המשתמר ומסקנא בבא להם דרך עקלתון דבכי האי גונא שרי הא אילו לא יכול לבא להם דרך עקלתון אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג אסור כיון שהגוי נושא את החביות בידו ואינן סתומות אלא בפקק של עץ וכיוצא בו, והיינו טעמא דבבבא דנכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין קתני תרתי חזקת המשתמר להתירא ואם הודיעו שהוא מפליג לאיסורא ובהנך בבי אחריני לא קתני אלא הודיעו שהוא מפליג לאיסורא משום דבהנהו בבי כיון שאין הנכרי אוחז החביות בידו כלל לא הודיעו שהוא מפליג שרי, אבל רש"י ז"ל פי' היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא לומר שכל שלא הודיעו שהוא מפליג אע"פ שהפליג מהן יותר ממיל מותר כדתניא בברייתא, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכותיו היכי דמי חזקת המשתמר כדתניא וכו' ולא הזכיר בבא עליהם דרך עקלתון.
<h2>דף סט:</h2>
אבל נכרי בחנותו אחיד ליה לדשא ועביד מאי דבעי אימא לא צריכא. כלומר קמ"ל מתני' דלא חיישינן להכי, ומיהו אי חזינן ליה דאיפליג לספינתיה א"נ דאחיד דשא דחנותא אי אית ליה לאשמוטי אסור ואי לא שרי, והיינו דתניא בתוספתא (פ"ח) [המניח יינו] בפונדק ונכנס לכרך אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר אם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור, וראיה לדבר עוד מדאמרי' בסמוך ההוא חמרא דהוה בביתא דהוה דר ישראל בעיליתא וגוי בתחתיתא וכו' אתא גוי אחדא לדשא באפיה, והא התם כיון דגוי דר בתחתיתא כמניח נכרי בחנותו הוא ולא הודיעו שהוא מפליג ואפ"ה טעמא דמימר אמר כי היכי דאקדים ואתאי אנא וכו' הלא"ה כיון דאחדיה לדשא חמרא אסיר לפי שמעשיו מוכיחין עליו דאי לאו לנסוכי למה ליה דאחדיה לדשא.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי. פי' והיה בחזקת המשתמר, אשתכח גוי דיתיב בי דני אמר רבא אי(ת) לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי, פי' רש"י ז"ל אי לית ליה לאישתמוטי על הכניסה שרי דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם מירתת ולא נגע וה"ל כבולשת דאמרי' שאין פנאי לנסך ואי אית ליה לאישתמוטי חמרא אסיר, ולא דמי למניח נכרי בחנותו דאע"ג דלא מתפיס ליה כגנב שרי משום דהתם לא עביד ולא מידי [דלתחזי] דלנסוכי מיכוון אבל הכא שנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון דאי לא למה ליה דעל התם, הילכך כיון דאית ליה לאישתמוטי על הכניסה אסור, ואקשי' עלה מדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור בשלמא אמר לו שמור אסור דכיון דאמר לו שמור הו"ל כהודיעו שהוא מפליג וסמכא דעתיה שהוא מפליג ונגע ולא מירתת אלא ננעל הפונדק מאי טעמא דאמרינן למה ליה דנעל ודאי לנסוכי עבד ואע"ג דלית ליה לאישתמוטי אסור, ופריק לא בדאית ליה לאישתמוטי על אותה נעילה, וכאן נמי בדאית ליה לאישתמוטי על הכניסה דוקא הוא דאסור הא לאו הכי מותר.
<h2>דף ע:</h2>
לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד. וא"ת ואפילו מסר לה שמירת הבית למה יאסר דהא מעביר כדי יין ממקום למקום כשומר הוא ואפ"ה כל שלא הודיעו שהוא מפליג תנן במתני' דמותר, י"ל דשאני הכא כיון שהאמינו והפקידו אצלו ואמר לו שמור הו"ל כהודיעו שהוא מפליג דמימר אמר כיון דמהימננא לישראל לא אתי לעיוני ביה הילכך אפילו לא נמצא בצד היין אסור אבל כשלא מסר לו אלא שמירת מפתח אינו נאמן אצלו שהרי לא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומימר אמר השתא אתי ושקיל ליה מינאי, ומדברי רבותינו הצרפתים ז"ל נראה דמפרשי לה בשהודיעו שהוא מפליג ואפ"ה כיון שלא מסר לו אלא שמירת מפתח והבית הוא ידוע שהוא של ישראל מותר דמירתת על הכניסה שמא יראו אחרים ויגידו לבעלים, וכ"כ משמו של ר"ת ז"ל שמכאן התיר הוא ז"ל לישראלים שהניחו יינם והלכו לעיר אחרת ביו"ט ונתנו המפתח לשפחה, נראה שדעתם ז"ל לפרש זו ששנינו בסוף פרק ר' ישמעאל המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כותב התקבלתי ממך המעות מותר דאפילו בעיר שאין ישראל דרים בה שרי ואפילו בשהודיעו שהוא מפליג כל שיש בו פתח [פתוח] למבוי, אבל אחרים מחמירין לומר דדוקא בעיר שישראל וגוי דרין בה הא לאו הכי כל שהודיעו שהוא מפליג אסור.
כללא דנקטינן בספק מגע גוי מהני שמעתתא ומהנהו דסוף פרק ר' ישמעאל דכל היכא דאין לו שייכות לא בבית ולא ביין אע"פ שחביות פתוחות ונמצא עומד בצד היין אפילו בתוך פישוט ידים מותר לפי שאין פנאי לנסך מפני שנתפס כגנב על הכניסה, והוא דלית ליה לאישתמוטי, והיינו דמתני' דאין לו עליו מלוה מותר והיינו עובדא דכרכא בסוף פרק ר' ישמעאל, ויש מי שאומר (דההיא) [דה"ה] בשוכר ביתו של גוי ומלאהו יין שלו ואין הגוי דר באותה חצר ואע"פ שאין הישראל דר שם שאפילו נמצא הגוי עומד בצד היין מותר שכיון ששכרו הרי הוא כמוכרו לו לזמן שכירותו ונתפס עליה כגנב הוא ומותר, אבל הראב"ד ז"ל החמיר ואמר דכל שנמצא הגוי עומד בצידו אסור דכיון שהבית שלו אינו נתפס עליו כגנב לפי שאדם עשוי לבא ולראות מה השכיר ואין השוכר מקפיד בכך, ואפילו בזמן שמכרו לו לחלוטין מחמיר בו הוא ז"ל היכא דנמצא עומד שם מטעם זה שאדם עשוי לעמוד על ממכרו לראות מה מכר ואין הלוקח מקפיד בכך. יש לו שייכות ביין ולא בבית אם נמצא עומד שם ה"ז אסור ואע"פ שהישראל דר שם באותה חצר, והיינו מתני' דתנן נכרי שנמצא עומד בצד הבור אם יש לו עליו מלוה אסור אבל אם לא נמצא עומד שם מותר. יש לו שייכות בבית ולא ביין כגון השוכר בית בחצרו של גוי והגוי דר באותה חצר ואין ישראל דר שם וכגון המניח נכרי בחנותו והמניח יינו בקרון אע"פ שלא נמצא הגוי עומד בצד היין אסור כיון שיש לו רשות ליכנס ולעמוד אצל היין, אבל אם הניחו בחזקת משתמר א"נ בחותם אחד לדברי ר' אליעזר מותר. יש לו שייכות בבית וביין כגון המטהר יינו של נכרי ולא כתב לו התקבלתי ונתנו באוצר מיוחד שהוא של גוי אע"פ שאין הגוי דר באותה חצר ולא נראה שם מעולם אם אין ישראל דר באותה חצר אע"פ שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא יושב ומשמר, והיינו ברייתא דתניא יינו של גוי ברשותו וישראל דר בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו ומיהו אם היה האוצר פתוח לרשות הרבים וישראל וגוים דרים באותה העיר א"נ בעיר שהרוכלין מחזרין בה מותר, והיינו מתני' דהמטהר יינו של נכרי ומה שנאמר עליה בגמרא, ואם היה בחצר שישראל וגוי דרין בה בין אותו ישראל בין ישראל אחר מותר ואפילו בלא מפתח וחותם וכדא"ל ר' יוחנן לתנא תני אע"פ שאין מפתח וחותם בידו, ומיהו אומר הראב"ד ז"ל דדוקא כגון שמונח בבית אבל בחצר לא עד שיושיב שומר דכיון שיש לו רשות ביין ובכל החצר נגע ולא מירתת, ומדמי לה למתני' דהיה אוכל עמו על השולחן דמה שעל השולחן אסור, ואינה ראיה דהתם בחזקת שהוא נוגע הוא, כיון שהיין קבוע לפניו והוא שותה ממנו שזימנו ישראל אבל הכא שאינו בחזקת נוגע (שהוא) כיון שישראל יוצא ונכנס כשומר דמי, והראיה מדגרסינן בריש חולין גבי כותי ויוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן וכו' אלא מיהא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א בשישראל יוצא ונכנס, אלמא דאפי' בכותי דשחיט בהמה דידיה נכנס ויוצא מותר ואע"ג דמצי דריס ושהי בכל שהוא, וכל שכן הכא דיוצא ונכנס בחצר שהוא דר בה מותר, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' דישראל דר באותה חצר כשומר שאינו בא לקיצין דמי, ומ"מ ראוי להחמיר כדברי הראב"ד ז"ל, והני מילי במטהר יינו של גוי אבל ביין של ישראל אין חוששין דהיינו עובדא דבזעא בדשא, וכתב הראב"ד ז"ל דכל איסור דאמרינן בכל הנך עובדי דבגמרא דהכא אין איסורן איסור הנאה שאין אוסרין בהנאה משום ספק מגע אלא בשהפקיד אצל הגוי כדי לשמרו ואין עליו שום חותם כדתנן אצל נכרי כפירותיו, אבל רש"י ז"ל כתב בכל הנך עובדי כל שרי דהכא שרי בשתיה דהא לא נגע קאמרינן וכל אסור דהכא אף בהנאה.
<h2>דף עא.</h2>
לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר. פירש"י ז"ל שיפרע תחתיו מה שהוא חייב לאוצר המלך ומיתסר משום דכל מאי דיהיב גוי הוי כאילו יהיב ליה ישראל דהא במקומו הוא ונמצא פורע חובו ביין נסך, וא"ת והא אסיקנא בריש פירקין גבי ההיא דאומר אדם לחמריו ופועליו ואינו חושש משום יין נסך אלא בשנשא ונתן ביד א"נ בשהקדים לו דינר, ואע"ג דהתם פול תחתי הוא דהא חייב הוא ליתן להם יין לשתות והוא אומר לחנוני גוי תן להם לאכול ולשתות, י"ל דה"נ בשהקדים דינר ואמר לו פול תחתי לאוצר ודכוותיה במלטני מן האוצר שרי, ויש לזה הוכח בירושלמי בפ"ו דדמאי, א"נ יש לומר דהתם גבי פועלים למלטני מן האוצר דמיא שאם רצה נותן להם מעות כדי מזונות והן לוקחין לעצמן שכן דרך בעל הבית עם פועליו ומשו"ה לא מיתסר אלא בשהקדים לו דינר א"נ בשנשא ונתן ביד אבל גבי מנת המלך כיון דעיקר חיוביה ביין הוא אע"פ שלפעמים הוא נפטר בדמים אם אמר לו פול תחתי נעשה כפורע חובו ביין נסך אע"פ שלא משך. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג מהלכות מאכלות אסורות מלך שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהם דמיו כפי מה שירצה אל יאמר אדם לגוי הא לך מאתים זוז והכנס תחתי לאוצר המלך כדי שיקח הגוי היין שכתוב בשם ישראל ויתן הגוי דמיה למלך אבל אומר לו הא לך מאתים זוז ומלטני מן האוצר, ע"כ, ולפי (הנראה) הפי' הזה הדבר ברור שאינה דומה לאותה של חמרים ופועלים דהכא כיון שכתבו עליו של בית המלך שיקבל כך וכך כורים וזה אומר פול תחתי כלומר קבלם אתה בשבילי נמצא שהוא כאילו מוכר לו יין נסך.
אמר אמימר משיכה בגוי קונה. נ"ל דלאמימר בין דס"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בין אי ס"ל כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה הכי קאמר משיכה בגוי קונה ולא מעות, וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ב דבכורות ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה הניחא אי ס"ל כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות אבל משיכה לא קניא לעמיתך בכסף לגוי במשיכה אלא אי סבר כריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי, ומתרצינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר לגוי אונאה, הניחא אי ס"ל כמ"ד גזילו של גוי אסור היינו דאצטריך למשרא אונאה אלא אי ס"ל כמ"ד גזילו של [גוי] מותר השתא גזלו מותר אונאה מבעיא, אי סבר לה כמ"ד גזילו מותר ע"כ כר"י סבירא ליה, ע"כ סוגיא דהתם, ולפי סוגיא זו אין ספק דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה משיכה ולא מעות קאמר דאי ס"ד אף משיכה קאמר וה"ה למעות מאי קא מקשי' התם אלא אי ס"ל כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי ה(י)א מיבעיא ליה למידרש לעמיתך בחדא דהיינו משיכה הא לגוי בתרתי משיכה ומעות כדקס"ד למידרש לעמיתך בכה"ג בריש סוגיא דהתם, אלא ע"כ אמימר משיכה ולא מעות קאמר ומשו"ה מבעיא לן לעמיתך למה לי דישראל נמי הכי דיניה למ"ד משיכה מפורשת מן התורה. וכיון שכן יש כאן שאלה אליבא דאמימר דמוקמי' האי מימרא דרב דאמר להו להנהו סבוותא אקדימו ושקולו זוזי מינייהו בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא שנעשה כיין נסך קודם שמשך אותו הגוי ומשו"ה מצריך רב למקדם ולמשקל זוזי מינייהו, ולפום מאי דכתיבנא קשיא טובא כי מקדמי ושקלי זוזי מאי הוי דכיון דלאמימר משיכה קונה ולא מעות כי קא הוי יין נסך אכתי ברשות ישראל הוא וכשהגוי מושך אותו ונקנין באותה שעה דמיו שהקדים לישראל דמי יין נסך קא שקיל, וכי תימא אע"ג דלא קנו ליה זוזי לגוי מ"מ על דעת שיוציאם ישראל נתנם לו וזוזי דישראל הוו לגמרי ומאותה שעה נעשו המעות של ישראל אע"פ שלא קנו לו לגוי את היין, ולא דמיא להא דאמרינן לקמן דבשהקדים לו דינר כל זמן שלא פסק דמיו אסורין כיון שלא (ננ) [קנו] לו מעותיו דהתם היינו טעמא דכיון שלא פסק לא סמכא דעתייהו וזוזי הוו פקדון אבל הכא קים להו דלא הדרי בהו וקנה להו ישראל להנהו זוזי מההיא שעתא, אכתי לא ניחא דכיון דקיי"ל דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה נמצא שזה הגוי אפי' לאחר שקיבל לתוך כליו רובו של יין ונעשה יי"נ יכול לחזור בו ואילו חזר בו חייב להחזיר לו המעות כיון שיכול לחזור בו נמצא שישראל זה רוצה בקיומו של יין נסך כדי שלא יחזור בו הגוי ויהא חייב להחזיר לו הדמים, והיכי אמרי' ש"מ נצוק חבור דאלמא ניחא בהכי אדרבה קשיא טפי שנמצא שיינו של ישראל שהוא עומד עדיין לתוך כליו ונתנסך והוא צריך ליתן אותו לגוי כדי שלא יהא חייב להחזיר דמים שקיבל ונמצא רוצה בקיומו של יין נסך, זו היא שאלתן של ראשונים ז"ל, ומכח קושיא זו אמרו דאמימר דאמר משיכה בגוי קונה אף משיכה קאמר וה"ה למעות, וזה אי אפשר כמו שביארתי מההיא סוגיא דבכורות, ולפיכך נ"ל שאין זו קושיא כלל דודאי לאמימר רב הכי אמר להו להנהו סבוותא אקדימו ושקולו זוזי מיניהו והתנו עמהם שאם יחזרו בהם יהיו מעות שבידכם מתנה שבודאי לא יהיו ישראלים הללו מניחים שיתנסך יינם בכליו של גוי ושאח"כ יהא רשות ביד הגוי לחזור בו, ועוד שקרוב אני בזה לומר שאין צריך תנאי בזה שכל שנתן הגוי מעות ליד הישראל אע"פ שאין המעות קונות כיון שהפסיד ישראל יינו על פיו של גוי וא"א לגוי להחזירו לישראל להיתירו הראשון נקנו לו לישראל מעותיו ואפי' חזר בו הגוי אין ישראל חייב להחזיר לו מעות, נמצא שאין ישראל זה רוצה בקיומו של יין נסך כלל ומשו"ה שרי באקדומי ומשקל זוזי מינייהו אע"פ שלאמימר משיכה קונה ולא מעות.
רב אשי אמר לעולם משיכה בגוי אינה קונה. פי' רב אשי ס"ל כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה כדאיתא בפרק הזהב ודריש הכי לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף, דאילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות איפכא הוא לעמיתך במעות הא לגוי במשיכה, וא"ת א"כ היכי א"ל רבינא לרב אשי בסוף סוגיין ת"ש דא"ר חייא בר אבא אר"י, הא רב אשי כריש לקיש ס"ל ודלא כר' יוחנן, י"ל דה"ק ליה ת"ש ממילתא דקיימא לן הכי דההיא דר' חייא בר אבא הלכה פסוקה היא.
אמר רב אשי מנא אמינא לה כדאמר להו רב להנהו סבוותא. וא"ת מאי קא מייתי ראיה רב אשי ממימריה [דרב] דרב כר"ל ס"ל כדאמרי' בפרק הזהב אמר רבא קרא ומתני' מסייע ליה לריש לקיש וכו', מתני' מאי היא נתנה לבלן ואמר רב בלן דוקא וכו', ולריש לקיש ודאי משיכה בגוי אינה קונה ומשו"ה צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מינייהו ואמימר דאמר כר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונות הא לגוי במשיכה, יש לי לומר דאמימר ודאי לא מסיימא אי כר' יוחנן דוקא ואי אפילו כריש לקיש וכדאיתא בסוגיא דבכורות וכמ"ש למעלה דאי ס"ל לאמימר גזילו של גוי אסור מימריה אפי' כר"ל אתיא ומשו"ה מייתי רב אשי מנא אמינא לה מדרב אע"ג דרב כר"ל ס"ל ועוד דמעשה רב. ולענין פסק הלכה קיי"ל כאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דמסקנא דסוגיין הכי ש"מ משיכה בגוי קונה, הלכך לא צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מיניהו אלא כיון דמשכיה קנייה יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה ביין במגע בכוונה, ואפי' אי כייל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא שרי, והא קיי"ל כרשב"ג בסתם יינם ואפילו יין ביין הלכך לא קיימא לן כרב אבל רבינו האי גאון ז"ל פסקה לדרב בספר המקח בשער י"א.
<h2>דף עא:</h2>
אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי. מיהא שמעינן שמשיכה או הגבהה אפילו בכליו של מוכר קונות דאל"כ לוקמה כגון דכייל ורמי לכליו של ישראל דלא קני ליה במשיכה וכי קא הוי יין נסך אכתי ברשותא דישראל הוא ומשו"ה צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מיניהו, וזה שלא כדברי מקצת המפרשים ז"ל שהם סבורים דמשיכה והגבהה בכליו של מוכר אינן קונות מפני שעדיין פירות ברשות בעלים הראשונים הן ושמעתין הויא תיובתיהו.
הב"ע דקא כייל למנא דגוי. פי' וכגון דאיכא עכבת יין בקרקעית של כלי וכדאוקי' לה בסוף, דליכא לפרושה משום איסור כלי עצמו דהא קיי"ל (לעיל כ"ט ב') נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהן אסורין ואין איסורן איסור הנאה, ומ"מ דלא כרשב"ג אתיא דאי כרשב"ג הא אמר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו, וכן נמי הא דאקשינן ש"מ נצוק חבור הוא דלא כרשב"ג אתיא דאי כרשב"ג אע"ג דנצוק חבור האי נצוק לא מיתסר אלא מפני תערובת של יין אסור זה שהוא בשולי הכלי ולרשב"ג ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו אלא דנטר לה תלמודא עד סוף סוגיין לומר דלא כרשב"ג, והראב"ד ז"ל אומר שאפילו נגע בו גוי בקלוח היורד מכלי לכלי דמתסר יין שבכלים הללו משום נצוק ימכר כולו חוץ מדמי מגעו, דנצוק כתערובת חשבינן ליה אבל לא כאילו היה כל היין בכלי אחד ונגע בו הגוי הילכך ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו.
סוף סוף מכי מטי אוירא דמנא קונה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה. מיהא שמעינן שאויר כלי ככלי דמי וקונה, וא"ת דהא אמרי' בפ' הזורק שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו וזרקו לה אע"פ שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת מ"ט דהא לא נח ומקשי' וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומתרצינן הב"ע בקופה שאין לה שולים כלומר לחיצונה, אלמא אויר כלי לא קני עד שינוח כו, ואיכא למימר דשאני גט דמידי דמינטר בעינן דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן אבל לענין קניה מדמטא לאויר כליו קניה וגט נמי מדמטא לאויר חצירה ומינטר מגורשת, כ"כ הראב"ד ז"ל, ואין צריך לכך דהתם היינו טעמא דכשהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת לפי שהגט אף בתוך מחיצות של חיצונה שהיא של בעל הוא עומד וכיון דפנימית לאו במחיצות דחיצונה מינטרא דלאו להכי עבידי וכדאיתא התם והאי גיטא מינטר אף במחיצות דחיצונה אינה מגורשת שאף במחיצות דבעל מינטר.
מיתיבי הלוקח גרוטאות מן הגוים וכו' ואי ס"ד משיכה בגוי קונה אמאי יחזיר. וא"ת ואלא מאי מעות קונות ולא משיכה אי הכי היכי קתני סיפא אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח אפי' לא משך נמי כיון שקיבל מעות יוליך הנאה לים המלח דמעות קונות ולא משיכה, י"ל דאה"נ דלמאי דקס"ד משך בסיפא לאו דוקא אלא איידי דתנא רישא משך תנא סיפא נמי משך וה"נ אמרי' בפ"ב דבכורות.
<h2>דף עב.</h2>
ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבינינא ליה להאי ארעא לדידך מזבינינא לה במאה זוזי. ואסיקנא דכל היכא דלאו זוזי אנסוהו קנה קמא, וכתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח דדוקא כגון שקנו מן המוכר ואמר לו הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למכרה והקרקע עומד ביד הלוקח, אי הוי כי האי גונא קני ליה ואי לא לא קני ליה, וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בסוף פרק בית כור וקי"ל כל הני שמעתתא נינהו בדאמר להו מעכשיו וקנו מידו. וכן עיקר, שלפי דרך זה הרי הוא כמוכרה על תנאי אבל אם לא תאמר כן קנין דברים בעלמא הוא, ואפ"ה אסיקנא דאי משכח מאה ועשרים לא קנה קמא דזוזי אנסוהו, וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא דמדמי לה לאונסא משום דכי היכי דאונסא מבטל תנאה דאמרי' אונסא לא אסיק אדעתיה עד דמקבל עליה בפי' כל אונסא דמיתיליד ה"נ האי דזבנא במאה לא אסיק אדעתיה דהו"מ לזבונה במאה ועשרים ומשו"ה לא קנה קמא דה"ל כמאן דאמר ליה אי מזבינינא לה במאה זוזי לדידך מזבינינא לה, וכיון דלאונסא מדמינן לה אי אמר ליה בפירוש אי מזבינינא לה לעולם אפי' בכמה לדידך מזבינינא לה קנה קמא דה"ל כמאן דקביל עליה כל אונסא דמתיליד בה. וכתב הראב"ד ז"ל שכיון שהראשון קנה משעת תנאי ראשון וכמו שכתבנו למעלה ואין מקחו מתבטל אלא בטענת אונס ה"מ היכא שנמלך בראשון ולא רצה ליתן לו אלא מאה הא אילו רצה לתת מאה ועשרים או שלא נמלך בו כלל אלא שהלך ומכרה לשני קנה קמא דכל כמה דלא ממליך בראשון לאו אנוס הוא, והרמב"ן ז"ל חולק בדבר שמכיון שהוא מוצא בה יותר ממה שהתנה עם הראשון נתבטל ממכרו ואינו חוזר ונעור אע"פ שחוזר הראשון ונותן בה כל אותן דמים שנותן השני.
מתני' נטל את המשפך וכו' אם יש בו עקבת יין. גרסי' בקו"ף ופי' לכלוך יין, והכי מוכח בירושלמי דאמרינן כמא דתימר עקובה מדם, והאי אסור בהנאה קאמר דאי לאוסרו בשתיה למה לי עקבת יין אפילו אין בו עקבת יין נמי אסור בשתיה שכיון שמשפך זה היה צריך הדחה ולא הדיחו ודאי שאוסר את היין בשתיה, אלא לענין אסור הנאה קאמרי' ומשו"ה דוקא כי אית ביה עקבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות הגוים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהן בהנאה כדתנן בפרק אין מעמידין לדברי חכמים, ולפ"ז אנן דקיי"ל כרשב"ג בתערובת סתם יינם דימכר כלו חוץ מדמי איסור שבו לא קיימא לן כי הך מתני' דכיון דאינו נהנה מאותו עקבת יין כלל אמאי אסור בהנאה, ולפיכך יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שהביאה בהלכות, אלא שאפשר שאפילו לרשב"ג דשרי כי ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו דוקא במפרש אבל בסתם אע"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור, ואחרים אומרים דהאי אסור בשתיה קאמר דכי לית ביה עקבת יין אפילו בשתיה שרי שאע"פ שהוא מחוסר הדחה כיון שהוא כלי שאין מכניסו לקיום מכיון שיבש יין נסך שעליו אם נשתמש בו אינו אוסר את היין אפילו בשתיה, וכתב הרמב"ן ז"ל שאין זה נראה אלא במשפך לפי שאין היין מתעכב בו אבל בכסי וכיוצא בהן לא.
אמר רב הונא הנצוק והקטפרס ומשקה טופח חבור ליין נסך. מסתברא דרב הונא דאמר נצוק חבור ליין נסך אף בנצוק שאין סופו לירד קאמר דנצוק דמתני' דתני דאינו חבור לטומאה ולטהרה בנצוק שאין סופו לירד הוא ודכוותה אר"ה דאפילו נצוק כי האי גונא חבור ליין נסך, וראיה לדבר דמתני' בנצוק שאין סופו לירד היא דהא בריש פרק המביא תניין אוקימנא לה להא מתני' כר' יהודה ור"י ס"ל דבכל שסופו לירד אמרי' גוד אחית והוי חבור דאמרי' גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו בזא"ז דאם רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דאמרי' גוד אחית כדאיתא התם, וכיון דהך מתני' דתני הנצוק אינו חבור לטומאה ולטהרה אוקימנא לה התם כר' יהודה ע"כ בשאין סופו לירד הוא ועלה קאמר רב הונא דכה"ג הויא חבור ליין נסך אלמא רב הונא בנצוק שאין סופו לירד קאמר, ומאן דפליג עליה ס"ל דאפילו בנצוק שסופו לירד לא הוי חבור כדפליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם ואמרי דאפי' רגליו של ראשון נוגעות במים השני טמא דלא אמרי' גוד אחית, וא"נ אפילו לר' יהודה דסבירא ליה דהאי דקאמר ר"י גוד אחית קל הוא שהקלו חכמים במקוה אבל שאר מילי לא הוי חבור, והכי מוכח בפ' המביא תניין, וראיה לדבר דמאן דס"ל נצוק אינו חבור אפ' בנצוק שסופו לירד קאמר מדאמרי' בסוגיין ת"ש המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת חבית אסור ש"מ נצוק חבור והא קלוח זה ודאי סופו לירד ואפ"ה אמרי' ש"מ נצוק חבור מכלל דלמ"ד אינו חבור אפי' בכי האי גוונא קאמר, נמצא דלמ"ד נצוק חבור אפי' בשאין סופו לירד הוי חבור ולמ"ד אינו חבור אפי' בשסופו לירד לא הוי חבור. ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל דאע"ג דלא מסתייע רב הונא מהני מתניאתא קיי"ל כותיה דליכא מאן דפליג עליה דרב נחמן לא פליג עליה אלא אמר ליה מנ"ל האי סברא דילמא אית בידיה מתני' ואגמרה מיניה אבל לא חלק עליו, אלו דברי הרב ז"ל, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מאכלות אסורות, ואע"ג דאמרי' בדר' חייא נצוק תבעי לך לא דחינן מימריה דרב הונא משום ספיקא דר' חייא דמאי דאיבעיא להו לקמאי הדר פשטוה בתראי, ורב חסדא נמי משמע דכר"ה ס"ל מדאמר להו להנהו סבוותא כי מזבינתו חמרא לגוים קטיפי קטופו אי נמי נפיצו נפוצו, הילכך קיי"ל כר"ה דנצוק חבור ואפי' בשאין סופו לירד דרב הונא אפי' בכי האי גוונא קאמר וכמ"ש למעלה, אבל מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל אומרים דאפי' לר"ה גופיה לא פשיטא ליה דנצוק חבור דמעיקרא הוה בעי למידק הכי מרישא דהך מתני' דהנצוק והקטפרס ואקשיה ר"נ מסיפא וסלקא שמעתין דמהאי ליכא למשמע מינה, הילכך לר"ה גופיה מספקא ליה כי היכי דמספקא ליה לדתני ר' חייא, וראיה לדבר דלר"ה גופיה מספקא ליה מדקאמרי' בפרק ר' ישמעאל הא דא"ר הונא התם לא שנו אלא ש[לא] החזיר גרגותני לגת וכו' גרגותני גופא במאי מתסרא בנצוק ש"מ נצוק חבור הוא ודחינן כדאמר ר' חייא שפחסתו צלוחיתו הכא נמי שפחסתו בורו ואם איתא דפשיטא לן לרב הונא הו"ל למימר מידי הוא טעמא אלא לרב הונא הא אר"ה נצוק חבור, אלא ש"מ דלר"ה גופיה לא פשיטא ליה, ומדרב חסדא נמי דאמר להו להנהו סבוותא קטיפו קטופו ליכא לאייתויי ראיה דכיון דלר"ה מספקא ליה רב חסדא נמי מזהר עלה לכתחילה כי היכי דלא לעייל נפשיה בספיקיה דרביה, אלא שיש לדחות ולומר דלר"ה ודאי פשיטא ליה כדמשמע הכא לכאורה בסוגיין והא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל ש"מ נצוק חבור ודחינן לה ולא אמרי' מידי הוא טעמא אלא לר"ה רב הונא ודאי נצוק חבור ס"ל לאו ראיה היא דדילמא התם הכי דייקינן ש"מ מיהא דס"ל לר"ה דנצוק חבור ליין נסך, ואי הכי מאי קמ"ל הא אמרה חדא זמנא, ומשו"ה דחינן בשפחסתו בורו והא קמ"ל דאפי' למ"ד נצוק אינו חבור בשפחסתו מודה, ועל זה הדרך מתקיימים דברי הראשונים ז"ל אלא שקשה לדבריהם הא דאמרינן בסמוך דמר זוטרא ורבה ב"ר הונא שרו למישתי בקנישקניז ואיכא דאמרי דרבה ב"ר הונא גופיה עבד עובדא בנפשיה וכיון שהנצוק אסור היאך אפשר דבקנישקניז שרי דודאי חבורו של כלי זה לא גרע מחבורו של נצוק, ואע"פ שהראב"ד ז"ל כתב בתשובה דכי אמרי' נצוק חבור ה"מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא אבל האי קנישקניז מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי ומשו"ה לא הוי חבור, אינו מספיק אצלי שכבר הכרחנו למעלה דלר"ה דאמר נצוק חבור אפי' בנצוק שאין סופו לירד קאמר הילכך משמע דהך שריותא דקנישקניז פליגא אדר"ה, וכן נמי ההוא עובדא דההיא חביתא דאשתקל לברזא דבסוף פרק ר' ישמעאל דמסקינן דכל דאתי בברזא אסיר ואידך שרי משמע דפליגא אדר"ה, סוף דבר שאין לאיסורו של נצוק הכרע גמור מן הסוגיות ורפוי מרפיא בידן, והרב בעל המאור ז"ל כתב שדעתו נוטה להתירו בדיעבד דהא קיי"ל דטהרות עדיפי מיין נסך ואמרי' דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה כל שכן שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור הוא ולהתירו בדיעבד.
<h2>דף עב:</h2>
תרגומא רב ששת בגוי המערה דאתי מכחו וכו' כח גוי דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דחבית לא גזרו ביה רבנן. כתב עלה רש"י ז"ל דהלכתא היא שלא מצינו מי שחלק על רב ששת בהא דאם שפך גוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי, וכן דעת קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל והרב בעל המאור ז"ל, ויש לתמוה שהרי רש"י ז"ל עצמו פסק בפירושיו דנצוק חבור וכיון שהקלוח דנפק לבראי נאסר מכחו של גוי אף בחבית ראוי שיהא אסור מפני שנתחבר עם הקלוח והוי נצוק וחבור, ואפשר שקל הוא שהקלו חכמים בכחו של גוי שלא יאסור מה שנשאר בחבית משום נצוק, אבל הראב"ד ז"ל כתב דלא קיי"ל כרב ששת דלמדחיא לדרב הונא איתמר וכיון דקי"ל כרב הונא דאמר נצוק חבור בגוי המערה אפילו דחבית נמי מיתסר דאע"ג דגוי לא מנסך אלא דנפק לבראי מ"מ מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא בחוץ דהא א"א בלאו הכי הילכך כולו אסור.
<h2>דף עג.</h2>
מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי' ר"ת ז"ל בספר הישר דדוקא ביין נסך ממש דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע"ז אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה, והקשו עליו מדתניא בתוספתא אגרדמים גוי שטעם במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהו אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהו ש"מ סתם יינם נמי במינו במשהו, וליכא למימר דהאי תנא דברייתא סובר כל מין במינו במשהו דא"כ למה ליה למיתני מפני שטפה של יין נסך וכו' כל אסורין שבתורה נמי הכי דינייהו דבמינם במשהו, אלא ש"מ דלהאי תנא דוקא ביין נסך אבל בשאר איסורין לא וש"מ דסתם יינן אוסר במשהו כיין נסך, ומיהו דוקא ביין שנאסר בהנאה אבל יין שאינו נאסר אלא בשתיה אינו אוסר בכל שהו דהא אמרי' בגמ' בסמוך דהאי דאוסר יין נסך בכל שהוא משום חומרא דע"ז הוא הילכך דוקא ביין שנאסר בהנאה שיש בו משום לתא דע"ז אבל ביין שלא נאסר אלא בשתיה דלית ביה משום לתא דע"ז לא.
גמ' כי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' כגון שלא נפל בבת אחת יין שהיה ראוי ליתן טעם במים שהוא כשיעור יין שבבור, הא אילו נפל בבת אחת יין שהיה ראוי ליתן טעם בכיוצא בו בשאינו מינו ודאי לא אמר ר"י ראשון ראשון בטל שכל שנפל בבת אחת כדי נתינת טעם אפי' איסורא לגו היתרא לא בטיל, שהרי שנינו שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העיסה אלמא איסורא שנפל לגו היתירא בבת אחת כדי נתינת טעם לא בטיל, וא"ת א"כ מאי קא מקשי עליה דרב דימי אר"י מדתנן יין במים בנותן טעם מאי לאו דקא נפיל חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא מאי קושיא לימא ליה הב"ע כגון שנפל בבת אחת ובכי האי גונא אפי' ר"י מודה דלא בטיל וכדכתיבנא, י"ל אה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא איידי דאיצטריך לאוקומא לרישא דוקא בדקא נפיל היתירא לגו איסורא אוקומא לסיפא בכי האי גונא, ומתוקמא ביין שנפל במים מעט מעט או בבת אחת שכל שהמים של איסור נתנו טעם ביין של היתר נאסר.
תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו וכו' לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא. פירש"י ז"ל דקמא קמא דהיתירא בטיל ומשו"ה אוסר בכל שהו, ולפי דבריו ז"ל אילו נפל יין של היתר לתוך יין של איסור שיעור גדול בבת אחת שלא היה ביין של איסור שיעור כדי ליתן טעם בכיוצא בו בשאינו מינו מותר, שמה ששנינו אוסר בכל שהו אינו אלא היכא דנפל התירא לגו איסורא פורתא פורתא ומשום דקמא קמא בטיל, וכיון שכן קשיא טובא א"כ מאי רבותיה דיי"נ משאר איסורין דתנן ביה אוסר בכל שהו אף בכל אסורין שבתורה יש לך לומר כן דהיכא דנפיל התירא לגו איסורא פורתא פורתא ראשון ראשון בטל, שאי אתה יכול לומר דדוקא משום חומרא דיין נסך הוא דאמרי' בהיתרא לגו איסורא דראשון ראשון בטל אבל לא בשאר אסורין שהרי אפי' לקולא אתה אומר כן דהיכא דנפיל איסורא לגו התירא ראשון ראשון בטל [אלמא] שהדין נותן כך, אף בשאר איסורין יש לך לומר דהיכא דנפל התירא לגו איסורא ראשון ראשון בטל ונמצאו יין נסך ושאר אסורין שוין, ולא מצית אמרת הכי דהא ר' יוחנן גופיה אמר בסמוך כל האיסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וכו', כך הקשה הרמב"ן ז"ל, ועו"ק על דברי רש"י ז"ל שהוא פירש בהא דאמרי' לא דקא נפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא דכי אמרינן דדוקא בנותן טעם נאסר הא בשאין במים כדי ליתן טעם ביין אינו נאסר ה"מ כגון שנפל היין בבת אחת ואין במים כדי ליתן טעם בו הא אילו נפל היין מעט מעט אע"פ שאין במים של איסור כדי נתינת טעם אסור דראשון ראשון בטל, ולפי זה קשיא טובא א"כ מאי איכא בין מין במינו למין בשאינו מינו דהא אמרת לעיל ביין ביין דכי אמרינן דבדקא נפיל התירא לגו איסורא אוסר בכל שהו טעמא דמילתא משום דראשון ראשון בטל אלמא דוקא דקא נפיל פורתא פורתא הא אם נפל בבת אחת ואין באיסור כח נתינת טעם בו מותר והכי נמי אמרי' ביין במים שאילו היה נופל מעט מעט היתרא לגו איסורא אפי' לא היה באיסור כדי ליתן טעם אסור, וכי אמרי' דדוקא בנותן טעם הני מילי בשנפל ההיתר בבת אחת דבכי האי גונא אם אין באיסור כדי נתינת טעם מותר וה"נ אמרינן במין במינו, נמצאו מין במינו ומין בשאינו מינו שוין ואילו במתני' תנן זה הכלל מין במינו בכל שהו מין בשאינו מינו בנותן טעם. לפיכך נראה דכי אמרינן לא דקא נפיל היתרא לגו אסורא דאוסר בכל שהו גבי יין ביין אפילו בשנפלה חבית גדולה של היתר לתוך טיפה אחת של יין נסך נאסר הכל, והיינו דאמרי' חומרא דיי"נ משאר אסורין, ואע"ג דמחמרינן ביה בכי האי גונא היכא דנפל איסורא לגו היתירא ראשון ראשון בטיל אא"כ נופל בבת אחת כדי נתינת טעם, וטעמא דמילתא לפי שאותו דבר שהוא עומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפילו כל שהו אוסר כל היין שבא עליו ואפילו חבית גדולה בבת אחת משום חומרא דיין נסך, אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא"כ בא עליו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר, וזה כענין ששנינו במקואות דרביעית מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהן ואילו על פני המים אין השאובה פוסלת אלא בשלשת לוגין, וכל הני מילי במין במינו אבל בשאינו מינו קיל טפי דחמרא דהיתירא דנפיל בבת אחת למיא דאסורא ואין במים של איסור כדי ליתן טעם בו מותר והיינו דתנן יין במים בנותן טעם, ולפי דרך זה הרי הדבר ברור שיש חילוק בין יין נסך לשאר אסורין שביין נסך אם נפל היתר מרובה בבת אחת לתוך איסור מעט נאסר ואילו בשאר אסורין בעינן שיהא באיסור כדי נותן טעם, וכן בזה הדרך עצמו הוא החילוק שיש בין מין במינו ומין בשאינו מינו ביין נסך. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ונראה לי שלפי שיטה זו אף בשאר אסורין היכא דנפל היתירא לגו אסורא מעט מעט כגון במערה מחבית לבור או מצלצול קטן דאפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל ונאסר הכל, שזו שאנו מחמירין ביין נסך מבשאר איסורין אינו אלא בהיתר מרובה שנפל בבת אחת לתוך איסור מועט שביין נסך אסור במינו ובשאר אסורין א"נ ביין נסך בשאינו מינו מותר, אבל בהיתר שנפל לתוך איסור מעט מעט אפילו בשאר אסורין א"נ ביין נסך בשאינו מינו ראשון ראשון בטל ואסור שהרי אנו אומרים כן להקל ביין נסך היכא דקא נפיל אסורא לגו התירא, ואם תשיבני לומר א"כ כי תנן דביין במים צריך ליתן טעם ואוקימנא לה דנפל חמרא דהיתירא לגו מיא דאסורא דוקא בשנפל חמרא דהתירא בבת אחת הא בנופל מעט מעט אפילו אין במים כדי ליתן טעם ביין אסור דראשון ראשון בטל, ואי בשנפל בב"א דוקא עסקינן למה ליה לאוקומא דקא נפיל חמרא [דהתירא בגו מיא דאסורא, אפילו חמרא] דאסורא במיא דהתירא נמי מתסר דכל שנפל בבת אחת כדי ליתן טעם לא אמרינן ראשון ראשון בטל וכמ"ש למעלה, לא תקשי לך דאע"ג דודאי למאי דמתרצינן בדקא נפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאסורא דוקא בבת אחת מתוקמא הא בזא"ז אפילו אין באיסור כדי ליתן טעם בהיתר ראשון ראשון בטל, הני מילי לענין שריותא דפחות מכדי נתינת טעם דדוקא בבת אחת הא בזא"ז אפילו פחות מכדי נתינת טעם אסור הא לענין אסורא דבנותן טעם מילתא פסיקא קתני בין בנופל [בבת אחת] ובין בנופל מעט מעט דומיא דרישא דיין ביין אוסר בכל שהוא דבדקא נפיל התירא לגו אסורא אסור בין שנפל בבת אחת או מעט מעט וכמו שפירשנו, ודכוותה קתני יין במים בנותן טעם דכל היכא שיש באיסור כדי נתינת טעם נאסר הכל ומתוקמא שפיר בדקא נפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאסורא, והכי קתני כל שיש באיסור כדי נתינת טעם מתסר בשאינו מינו בכל הני גוני דמתסר בכל שהו מין במינו כלומר אפילו נפל ההיתר בבת אחת, הא בשאין באיסור כדי ליתן טעם אינו נאסר בכל הני גווני דמתסר במין במינו אלא דוקא כשנפל מעט מעט ומשום דראשון ראשון בטל, אבל בדקא נפיל חמרא דאסורא לגו מיא דהתירא לא הוי מצי לאוקומא דא"כ לא מתוקמא אלא בבת אחת ומתני' לענין אסורא מילתא פסיקתא קתני בין במין במינו ולכל שהוא בין לשאינו מינו ולנותן טעם, כנ"ל. ולפי זה לא למדנו לשאר אסורין א"נ למין בשאינו מינו ביין נסך שלא נאמר בהן ראשון ראשון בטל היכא דנפיל התירא לגו אסורא ולחומרא, ומכל מקום דעת הרמב"ן ז"ל כך הוא דלא קאמרינן בהתירא לגו איסורא ראשון ראשון בטל לא בשאר אסורין ולא ביין נסך בשאינו מינו אפי' שאנו אומרים כן להקל ביין נסך בדקא נפיל איסורא לגו התירא, והטעם לפי שהאסור עשוי להתבטל אבל לא ההיתר, והוא ז"ל מפרש זו שאמרו במין במינו לא דקא נפל התירא לתוך איסורא דבנופל מעט מעט הוא ומשום דראשון ראשון בטל, וחומר הוא שהחמירו ביין נסך [לומר] בהיתר ראשון ראשון בטל משא"כ בשאר אסורין לפי שאין היתר עשוי להתבטל. ומכל מקום יש לדקדק בעיקר שמועתינו היכי אר"י ראשון ראשון בטל והתניא בתוספתא עכו"ם שטעם במניקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה של יי"נ אסורה ואוסרת בכל שהוא ולא אמרינן דראשון ראשון בטל, זו אינה קושיא שכבר כתבנו למעלה דטעמא דראשון ראשון בטל מפני שההיתר עומד במקומו ובחשיבותו ומבטל האיסור שהוא בא להתערב עמו אבל באגרדמים גוי שטעם במניקת טפה זו האסורה מן החבית עצמה היא ולפיכך הרי היא חשובה מפני שעומדת במקומה ואין ההיתר יכול לבטלה.
דוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. וטעמא דמילתא דחבית כיון דנפיש עמודיה הרי הוא כאילו כל היין שבחבית מחובר לבור דכיון דנפיש עמודיה חבורו חשוב וכנופל בבת אחת דמי וכל שנפל בב"א כדי ליתן טעם בהיתר לא אמרינן ראשון ראשון בטל וכדאמרי' לעיל, אבל צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אין כל היין שבצלצול כנופל בבת אחת לבור הילכך ראשון ראשון בטל, ואע"ג דקיי"ל נצוק חבור ויין שבצלצול הרי הוא מחובר לבור על ידי קלוח של נצוק אפ"ה לא מתסר שאין הנצוק חבור אלא לומר שהיין של מעלה דינו כאותו יין שנתערב למטה והרי הוא כמוהו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור יין של מעלה, אבל הראב"ד ז"ל אומר דכי אמרי' ראשון ראשון בטל ה"מ היכא דמקטף קטופי הא במערה ואינו מפסיק כיון דקיי"ל נצוק חבור הרי הוא כאילו נפל בב"א, וכי תימא א"כ בחבית דנפיש עמודיה למטה למה נאסר דכיון דמקטף קטופי אין היין שבחבית חבור ליין שבבור ובאותו שנפל לבדו ליכא כדי נתינת טעם דאי הכי פשיטא, תירץ הרב ז"ל דכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אע"פ שאין בו כדי נתינת טעם כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי יין שבבור.
כי אתא רבין א"ר יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים. לכאורה משמע דהאי מימרא דרבין אר"י פליגא אדרב יצחק בר יוסף אר"י ואדרב דימי אר"י דקאמר דוקא בנפל שם קיתון של מים הלא"ה מתסר כוליה בור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל, וכי תימא נהי דפליגא אדרב דימי אר"י דאמר אפי' במערה מחבית ראשון ראשון בטל אדרב יצחק בר' יוסף אר"י לא פליגא דהא מודה איהו דבחבית דנפיש עמודיה לא אמרינן ראשון ראשון בטל ומימריה דרבין אר"י בחבית דנפיש עמודיה מתוקמא, לא משמע הכי דא"כ צריך אתה לומר דיין נסך זה שנפל לבור היה בו כדי נתינת טעם עד שהיין שבבור לא היה יכול לבטלו וא"כ היאך בטל אותו קיתון של מים, אלא ודאי דרבין אר"י פליגא אתרוייהו אדרב דימי ואדרב יצחק, וזהו שכתב רש"י ז"ל ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר משמע דס"ל ז"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דרב דימי אמר הכי א"ר יוחנן ואתא רב יצחק ואמר דלאו הכי אמר אלא הכי ואתא רבין ואמר דאפילו הכי לא אמרה ר' יוחנן אלא דוקא כשנפל שם קיתון של מים, הילכך לית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק בר' יוסף אלא כרבין א"ר יוחנן, אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות כרב יצחק בר' יוסף אר"י דבצלצול קטן ראשון ראשון בטל, משמע דס"ל ז"ל דכי בעי רבין אר"י קיתון של מים דוקא בחבית דנפיש עמודיה, ואפשר שהוא ז"ל מפרש זו שאמרו אבל חבית דנפיש עמודיה לא אפי' במערה ומפסיק ואע"פ שלא היה בקלוח זה כדי ליתן טעם בהיתר אוסר הכל מפני חשיבותו כדברי הראב"ד ז"ל, שאל"כ אלא דוקא בשיש ביין שנפל כדי ליתן טעם ביין שבבור יהיה מן התימה שלא היה ביין שבבור כדי לבטל וקיתון זה של מים ביטל אותו, ומכל מקום לענין פסק הלכה מדברי כולם ז"ל נלמוד דבמערה מחבית לבור לא אמרי' ראשון ראשון בטל, ולפי מה שפרשנו למעלה אף בצלצול קטן נמי לא אמרינן ראשון ראשון בטל, אבל לדברי הרמב"ם ז"ל בצלצול קטן ראשון ראשון בטל. וכתב הראב"ד ז"ל דאע"ג דלית הלכתא כר' יוחנן לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנמוח כגון חלב ודם וכן כיוצא בהן הלכתא כותיה, שאם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון דנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל האסור הנופל בו אחר מכן, דתנן במס' ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה, פי' שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחילה ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותה סאה מאתים באותו ועוד, ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה של תרומה שנפל למאה של חולין ואח"כ נפלו שלשת קבין ועוד ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם שנפלו למאה סאה חולין ואח"כ נפלה סאה ועוד תרומה זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא על ידם לאחר מכן כל שכן שאין מצטרפין עוד לאיסור, ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן כלל אלא נעשה הכל היתר גמור א"נ בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה לגבי חולין בישראל שצריך להרים לא, דתנן בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר, וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדירה אחרת יאסור כחלב גמור אם יפול עוד בקדירה זו זית אחד של חלב ונמוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדירה ולא נחשוב את הראשון כאילו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה, וכן כל כיוצא בזה עד כאן דברי הרב ז"ל, נראה שטעמו ז"ל דרב דימי תרתי אמר חדא דיין נסך איסורא לגו היתירא אינו אוסר בכל שהו, ועוד דאפילו ריבה עליו כל היום ראשון ראשון בטל, ואע"ג דבקמייתא לא סבירא לן כותיה היינו טעמא משום דאדחי' לי' מימרא דרבין א"ר יוחנן דמשמע דסבירא ליה דביין נסך אוסר בכל שהו אפילו התירא לגו איסורא אבל במאי דאמר דאיסור שאינו אוסר במשהו ואפילו רבה עליו כל היום ראשון ראשון בטיל סבירא לן כותיה דלא אשכחן מאן דפליג עליה, ונפקא מינה לדידן לשאר איסורין שאין אוסרין במה שהן אי נמי ליין נסך מין בשאינו מינו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בשאר איסורין נמי לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מעט אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצירופו של ראשון יש בו כדי נתינת טעם נאסר היתר זה, דהא דחינן ליה לדרב דימי לומר דלא אמרה ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא וליתא כלל, וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון דנפל שם שיעור שיש בו לתת טעם בכנגדו בשלא מינו אסור, ואין צריך לומר באיסור המקלח בלא הפסק דלא אמרינן ראשון ראשון בטל דכנופל בב"א דמי אלא אפילו היכא דמקטף קטופי אסור דחוזר ונעור, וראיה לדבר מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל הוא דקשיא מתני' אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל שאומר דבאיסורי נותן טעם אמרי' ראשון ראשון בטל לימא ליה (ל)רב דימי ולדידך מי ניחא והא מין בשאינו מינו את גופך מודית דראשון ראשון בטל דמתניתין היא במסכת ערלה, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל אלא איסור חוזר ונעור ומצטרף לאיסור, ועוד הביא ראיה מדפרכינן לחזקיה ממתני' דשאור של חולין ושל תרומה ואמרינן והא אמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק את האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל, ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר לימא טעמיה דחזקיה משום דכיון שבטלו המים ליין נסך אע"פ שעכשיו נפל שם של היתר אינו חוזר ונעור ככל איסורין שבתורה, ושאני תרומה מפני שצריך להרים דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי דאי לאו הכי ראשון ראשון בטל לדברי הראב"ד ז"ל, אלא ודאי משמע שאין חלוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה שבכולן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, ומדר"א בשלא קדם וסלק נשמע לרבנן דהא ר"א דאסר משום דסבר זה וזה גורם אסור ורבנן דשרו משום דס"ל זוז"ג מותר מכלל דאם נפל שם איסור (אסור) [אחר] אפי' רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. עוד הביא ראיה מדגרסינן בירושלמי (ערלה פ"ב ה"ג) גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהן גריסין של חולין אסור, מין מעורר מינו לאסור בתמיה הא לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימר ביין נסך אתה רואה את ההיתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור, אלמא דאפילו בשאר איסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל שהרי גריסין ועדשים מין בשאינו מינו הוא ותרומה מין בשאינו מינו בטל לגמרי בששים ואפ"ה כשריבה עליהן עד כדי נותן טעם חזר האיסור ונעור, וכי תימא א"כ קשיא מתני' דערלה, אינה קושיא דהתם שאני מפני ששיעורן במאתים ואע"פ שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור כדי ליתן טעם הילכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דכיון דנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא ניתוסף כל כך שיתן טעם דין הוא שלא יהא נעור האיסור הראשון, אבל ודאי אם נתוסף עד כדי נתינת טעם חזר איסור ראשון ונעור, הילכך מתני' דקתני יין במים בנותן טעם לדידן דלית לן דרב דימי כפשטה מתוקמא באיסורא לגו היתירא שאע"פ שנפל כדרך הנופלים ראשון ראשון לא בטל וא"ת והא אמרי' בפ' כסוי הדם אמר ר' חייא בר אבא אר"י ל"ש אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואע"פ שיש בו מראית דם והא מראית דם התם כנותן טעם הכא ואפילו הכי ראשון ראשון בטל, י"ל דהתם לענין קדשים בטל אבל לענין איסורין לא בטיל וכדאמרי' התם עלה דההיא ולענין כסוי הדם אינו כן דאין דחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דגבי קדשים הוי טעמא משום דכיון דנדחה אינו חוזר ונעור אבל לגבי מצות ואיסורין כיון שיש בו כשיעור לבסוף חוזר ונעור.
מאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה. לענין פסק הלכה איכא מאן דאמר דהלכה כמאן דבעי תחלה לחומרא, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק גיד הנשה גבי חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנפל בין החתיכות שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ומפרש לה התם במין ומינו ודבר אחר דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו, כלומר שאילו נפלה בתוך הקדרה או שנער וכסה קודם שנבלעה טפה ממנה בתוך (הקדרה) [החתיכה] שנפלה עליה לא אסרה את הכל לפי שמצא שאינו מינו דהיינו קיפה ורוטב וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהא אית לן רואין כרבין א"ר יוחנן, אבל עכשיו שנפלה על גבי החתיכות ונבלעה טפה ממנה בתוך החתיכה ונתערבה עמה [(הושלם ע"פ הרשב"א והר"ן שעל הרי"ף) בפני עצמה של היתר נעשית נבילה ואוסרת כלן מפני שהן מינה, ונתן טעם בחתיכה דקאמר לאו דוקא נותן טעם דהא רב מין במינו במשהו אית ליה והילכך צריך שירבה שאינו מינו על שתיהן ואין של איסור בטלה בשיעור עצמה כיון שנתערבה במינה קודם שמצאה שאינו מינה שיבטלנה, והכי אית לן למימר שכיון שמצא יי"נ [ליין] של היתר בלא מים שאף הוא עצמו נעשה איסור וצריך שיהא במים שנפלו לבסוף כדי לבטל את שניהם].
